רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל
48.jpg

ספרים אותם ליקט וההדיר

באהלי מדבר

ספרו זה של פסח – "באוהלי מדבר" – הוא אוסף סיפורים שכתב בעת שבתו בין הבדואים. הספר מעוטר בפיתוחי עץ ונחושת מתוך ספרות הנוסעים במאה שעברה. הספר מוגש בלשונו המקורית, בעברית שלפני דור.

פסח בר-אדון: בחור ישיבה, חלוץ, סולל כבישים, פועל בניין, רועה צאן, בדואי יהודי אחרי אלפיים שנה, סטודנט באוניברסיטה, איש "הגנה", שומר רגלי ושומר שרות רכוב, לוחם הפו"ש, ספן, מלווה מעפילים, סופר, צייר, תלמיד חכם, חוקר, ארכיאולוג, ומעל לכל: בן אדם.

תוך לימודי המזרח נדלק בפסח בר-אדון הרעיון להכיר וללמוד את הערבים במקורם, באוהלי הבדואים וכרועה צאן.
פסח הלך לעמק בית שאן ושם התקבל אצל שבט זינאתי. הבדואים קיבלו אותו וקראו לו בשם עבדול עזיז, ופסח היה לאחד הרועים בגאון הירדן, אל מול העיר בית שאן. שם נפגש עם ההווי והמסורת הבדואית, עוד בטרם הושפעה זו מהציביליזציה ומההתישבות היהודית. שם, בין עדרי הצאן, הוא עבר את האוניברסיטה האמיתית באורחות המזרח ובמנהגיו. פסח עשה זאת בדך הקשה של ימי שמש יוקדת וקופחת, לילות רטובים וקרים תחת כיפת השמים ובבטן צמוקה מרעב.

כך חי פסח באוהלי קידר עד שפרצו מאורעות תרפ"ט (1929). אז הוא יצא לירושלים ולקח חלק בפעולות "ההגנה". אחרי המאורעות הוא שב וחוזר אל אוהלי המדבר ואל חיי הרועים. הוא מצטרף לשבט ערב פאדל, אשר בסביבות קונייטרה שברמת הגולן שהייתה חלק מסוריה.
גם בשבט פאדל התקבל פסח יפה ונקלט חיש קל בין הרועים. משכורתו השנתית הייתה שתי כבשים, תוב (שמלה בדואית), ועבאייה (גלימה בדואית). בחורף הוא קיבל פרוות כבשים. נעליים או סנדלים לא היו בתקן והוא הלך יחף כל השנה. מזונו היה פיתות, חלב ובורגול. הוא היה לן תחת כיפת השמים, ובגשם היה מסתתר – כמו כל הרועים – כשהוא קפוא ורועד מקור. הוא רעה עדרים למרגלות החרמון, בעמק החולה ובחורן.

ספרו זה של פסח – "באוהלי מדבר" – הוא אוסף סיפורים שכתב בעת שבתו בין הבדואים. הספר מעוטר בפיתוחי עץ ונחושת מתוך ספרות הנוסעים במאה שעברה. הספר מוגש בלשונו המקורית, בעברית שלפני דור.
שוחרי ידיעת הארץ, חוקרי אורחות המזרח, אוהבי הסיפור המזרחי, מזרחנים וסיירים, יהנו בודאי מספר זה ומסיפוריו המרתקים שהוגשו בחן כה רב, וגם מהאותנטיות שבמסירת הדברים, אשר יכולים לסייע בלימוד חיי הבדואים ואורחותיהם.

מתוך ההקדמה – מאת רחבעם זאבי