רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

שורשים
בתחילת המאה ה - 19 באו לירושלים הסבא והסבתא של אמי ע"ה כדי לחונן את עפרותיה ולבנותה. עוד לא היתה אז התנועה הציונית, אבל הם היו ציונים בנפשם, בגופם ובמעשיהם.

"בתחילת המאה ה - 19 באו לירושלים הסבא והסבתא של אמי ע"ה כדי לחונן את עפרותיה ולבנותה. עוד לא היתה אז התנועה הציונית, אבל הם היו ציונים בנפשם, בגופם ובמעשיהם. אני דור ששי לבני ירושלים ולמדתי מהורי: ציונות נגזרה מציון שהיא ירושלים והיא שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל."

מנין שאב את אהבת האדם ואהבת הארץ ומורשתה ואהבת העם והמולדת, אם לא ממחוזות ילדותו?
שלמה זאבי נולד בזדונסקה וולה, עיירה קטנה ליד העיר לודג' שבפולין בבית חסידי גור. עילוי בתורה. כשהגיע למצוות כבר לא היה בעיירה מורה שיוכל ללמדו. נשלח לעיר אחרת שם הוסמך לרבנות בגיל שבע עשרה, ושם גם נדבק בחיידק הציונות. תישאר כאן ותהיה גדול בתורה, התחנן אביו, אבל הוא היה נחוש. עם תום מלחמת העולם הראשונה עזב את בית הוריו ועלה לארץ-ישראל. הגיע בעליה השלישית נושא עמו תעודות מזויפות בהן טבוע השם גרינברג.
הצטרף למקימי "גדוד העבודה" על שם טרומפלדור, והלך לסלול כבישים. ביום ניפץ אבנים ואכל קדחת, בלילות התווכח עם חבריו על דרכי הגשמת הציונות והקמת חברה צודקת ורקד כשבטנו ריקה עד כלות הכוחות.
בפלוגת העבודה בה נמעכו ידיו העדינות בסלילת כביש עפולה-נצרת, במחנה אוהלים של יחפנים ורעבים, דבק במינה והיו לבשר אחד.

בית של אמונה היה ביתה של מינה זוֹבָק, דור רביעי לילידי הרובע היהודי שבעיר העתיקה. מבין חומות העיר יצאו דודה, כדי לבנות את משכנות-שאננים, וסבה, כדי לבנות את שכונת נחלת-שבעה. שם, בנחלת שבעה גדל אביה שמואל, סוחר אמיד בעצים ורהיטים, ושם גדלה גם היא בחממת התפנוקים עד שקמה ועזבה את מנעמי העיר ובית-עשירים, הלכה להכשרה בדגניה א' לעבוד לצדו של א.ד. גורדון והצטרפה לסוללי הכבישים.
מיקירי הקרת ספגו החלוצים הצעירים קיתונות של בוז. בזבוז של זמן וכוח, אמרו עליהם. התלהבות נעורים שמתכלה לריק.
אבל הם לא הפסיקו לשיר. שירי עמל ועבודה ושירי מולדת. שירי לכת ושירי טבע ונוף ושירי שומרים. בגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור רקדו "הורה" ושרו, התווכחו ושרו, עבדו ושרו. לימים סיפרו שלכבוד חתונתם של מינה ושלמה חובר שיר מיוחד:

פעם אחת בחור יצא אל הכביש
פעם אחת בחור יצא
בחורה יפה מצא -
היה זה בשדה על יד המחנה.
....
תחת שיח רב קוצים הם יושבים
תחת שיח רב קוצים
הוא והיא חלב שותים -
היה זה בשדה על יד המחנה.

פני העיר העתיקה ניבטו אל חלון הבית שהקימו לבסוף בשכונת ימין משה בירושלים, ושם נולדה להם רחל ונולד רחבעם. מינה צפתה הליכות ביתם ושמרה על מסורת ישראל-סבא בקפידה רבה. את הבשר היתה מכשירה, ממליחה אותו על לוח העץ במרפסת, שעה ששלמהּ, דמות ציבורית בעיר, מילא שליחויות מטעם ההגנה ונתן ידו בייסוד ההסתדרות ובייסוד מפא"י. זו לצד זו שכנו בו מורשת חסידות גור והשקפת עולם ציונית סוציאליסטית. קידש בליל שבת, הלך לבית הכנסת והבדיל במוצאי שבת.
"תקראו לזאבי", הורה ר' אלתר הזקן (אז הרבי מגור) בכל עת שנזקק לקשר עם הוועד הלאומי או עם השלטון המנדטורי. שלמה הגיע, ובנו זכה לקבל שיריים מהרבי.
אפילו את ההפטרה בבר המצווה אמר ב"שפת אמת" של ישיבת חסידי גור. אחר כך הקפיד שיניח תפילין, ורחבעם, לפחות בשנים הראשונות שלאחר בר המצווה, הניח. אם לא בשביל אבא, בשביל סבתא בלה (מצד האם), שלא בחלה בהענקת טובות הנאה ובלבד שנכדיה יניחו תפילין.
מדי שבת אחז שלמה בידו הקטנה של רחבעם, ויצאו ממעונם שברחוב דון יוסף הנשיא משכנה של האליטה החברתית, אל בית הכנסת של ר' דוד ויינגרטן, ראש הקהילה היהודית ברובע היהודי שבעיר העתיקה, שהלך וקטן עד שדעך. שלמה האמין שצריך לחזק ולעודד אותו לא במלים כי אם במעשים, ולכן הלכו מרחק ארבעה קילומטר לכל כיוון, כדי להתפלל בבית הכנסת של ויינגרטן.
פוסעות הרגליים הקטנות בדרכי האבות, בבירת ישראל הנצחית, ולא רק בירה אלא כותל המזרח שהוא בית המקדש של ארץ ישראל, והר הבית שהוא המבצר הגדול ביותר של הארץ ושל המזרח התיכון ושל העולם בעת העתיקה, ולומדות אהבת מולדת, ולומדות: לךָ הארץ הזו לרִשתָה.
וכשיצאו מן הרובע היהודי היו שמים פניהם לרחביה, לבקר בצריף של יצחק בן צבי, ואפשר ששם ניצתה הסקרנות הילדותית והבשילה לתשוקה עזה לתור אחר מקורות, סיפורי מסעות, יומנים של עולי-רגל.

"על היישוב היהודי בפקיעין למדתי בהיותי עדיין ילד מפיו של יצחק בן-צבי המנוח, מי שהיה לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, ואשר חקר וליקט כל פירור מידע על "שאר ישוב". בן-צבי טען לרציפות היישוב היהודי בגליל כל תקופת הגלות. הוא הוכיח באוסף גדול של מובאות מהספרות, מעדויות עולי-רגל ומתחקיר התושבים, כי הישוב היהודי לא נעקר כליל לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן בית-המקדש. אמנם הוא דוּלל ודעך, ואפילו שרוב מניינו של העם יצא לגולה או נטמע בין הכובשים, נשארו תאים רבים של חיים יהודיים בארץ וכי עוד נשארו מאות אלפים יהודים יושבים ומושרשים ומעורים באדמת המולדת."

בימים אחרים לקח שלמה את בנו לפגישותיו עם מרטין בובר ורבי בנימין ודוד בן גוריון בעל הדיבור החותך מאוד, גם בשיחותיו הפרטיות. בעיני רוחו דימה רחבעם הקטן לראות את חרצובות לשונו של המנהיג כמו מכות בפטיש על סדן. זאבי היה בא אליו עם רעיונות מדיניים ומציע לו הצעות, ובן גוריון "פוסק הלכה" בקביעה נחרצת, בדרך כלל לא מנומקת.
מפיו של ח.נ. ביאליק יכול היה לשמוע לא רק את "נד נד עלה ורד" אלא גם, ואולי בעיקר, את "השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט". ואוסישקין, וברל כצנלסון, שישמש לימים כאסמכתא מוסרית לתורת הטרנספר. וגם אצל הרב קוק ושוב, בחצרות חסידי גור.

איש צנוע, שלמה זאבי, שאינו מרבה לדבר על עצמו. מכיוון שניחן בכשרון הכתיבה, כתב בכתב ידו המשורטט להפליא, אותו הוריש לבנו, הרצאות ונאומים עבור כמה וכמה מן המנהיגים הראשונים של תנועת העבודה הציונית. בהתנדבות ובשמחה כתב דברים שהתפרסמו מבלי ששמו ייזכר.
ארגז מלא בעותקי הרצאות ונאומים נתגלה בבית לאחר מותו, וארגז נוסף מלא על גדותיו בשובלי המחאות אותן העניק לנזקקים במסגרת גמ"ח (גמילות חסדים).
לבנו הותיר צוואה שאינה עוסקת במגרשים ובניירות ערך אלא מורה אותו דרך חיים: "אני מבקש שתחיה לפי עקרונות עדש"ה: ענווה, דבקות, שמחה והתלהבות". ועוד כתב שם על התחייבות שנתן לסבו לעשות בכל יום מעשה טוב. ואכן, הוסיף, "עד היום הזה בו אני כותב לך את צוואתי, לא עבר עלי אפילו יום אחד שבו עליתי על משכבי מבלי שעשיתי מעשה טוב... בקשתי ממך, שבקוראך את הצוואה הזאת, תבטיח כי גם אתה ובניך אחריך תעשו כן".
וראה לעצמו רחבעם שיש לקיימה מדי יום: להסיע חיל-טרמפיסט לביתו, לסייע ביד נזקק, אבל בעיקר לעולם לא לזנוח חבר בשעת צרה.

"כשהגיעו שני בני לגיל בר-מצווה, קראתי לפניהם קטע זה בצוואה ואמרתי להם:
אני הבטחתי זאת בדיעבד לאבא, ואתם תבטיחו לי זאת בעודי בחיים.
הם אכן משתדלים לנהוג כך."