רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

צה"ל
כאשר פרצה המדינה נשארנו לשרת בצבא הקבע. בעת שרבים מבני גילנו הלכו לאוניברסיטאות בארץ ובחוץ-לארץ, או יסדו עסקים מצליחים, אנחנו הלכנו בשדות כדי ללמד בני יהודה קשת.

"כאשר פרצה המדינה נשארנו לשרת בצבא הקבע. בעת שרבים מבני גילנו הלכו לאוניברסיטאות בארץ ובחוץ-לארץ, או יסדו עסקים מצליחים, אנחנו הלכנו בשדות כדי ללמד בני יהודה קשת. כאשר הם התרווחו בכורסאותיהם מדושנים וזחוחים, היינו אנחנו מיוזעים ומאובקים וחסרי שינה מחמת עוד תרגיל ועוד פעולה."

חתימת הסכם שביתת-הנשק עם סוריה ב – 20.7.49 הביא לסיומה הרשמי של מלחמת העצמאות, והחזיר את המפקדים הוותיקים של צה"ל לשדות המשקים, לגורן, ליקב ולמטבח. את חלל מותם של 4,000 אנשי הצבא שנהרגו במלחמה (מתוך 6,000 הרוגים לישראל) החלו למלא עולים חדשים מלאי מוטיבציה ונעדרי ניסיון. הכושר הקרבי של צה"ל צנח בצורה משמעותית, והמפקדים שנותרו ידעו: עליהם לבנות את צבא ההגנה לישראל כמעט מהתחלה. ההסכמים, כך נכתב במפורש, נועדו לשמש אמצעי של מעבר ממצב הפוגה צבאית למצב של שלום קבע, אלא שהמציאות היתה הפוכה. מדינות ערב סירבו להכיר בקיומה של ישראל ואיימו ב"סיבוב שני".
גנדי בחן בשום לב את אבני הנגף בדרך לשלום קבע: מדינות ערב תובעות החזרתם של הפליטים לתחומי ארץ ישראל ומסרבות לעשות דבר לטובת יישובם בתחומיהן, ישראל, שחד משמעית מתנגדת להחזרת הפליטים, נכונה לשלם פיצויים עבור האדמות, ורואה ביישובם בארצות ערב פתרון יחיד לבעיה; מדינות ערב תובעות בינאום ירושלים, ישראל ממהרת להכריז עליה כבירתה הנצחית.
והוא ידע: המשמעות של 'לזרעך נתתי את הארץ הזו', 'לך הארץ הזו לרשתה' – הוא היפרדות בין העמים. זו היתה דעתו מאז היותו חניך במחנות העולים, והוא מעולם לא הסתיר אותה.

"..בפורום קבוע אצל משה דיין, שעסק בנושא יהודה ושומרון ועזה, תבעתי במשך שש שנים ויותר לסגור את גשרי הירדן ולהתיר רק יציאה דרכם.... את רעיון הטרנספר הבעתי פעמים רבות כבר לפני מלחמת ששת הימים, ובוודאי לאחריה... ידעתי שאין פתרון אחר וששני העמים חייבים להיפרד."

עם פרוץ המלחמה מונה לקצין מבצעים בפיקוד הצפון, ולאחר זמן קצר נשלח לקורס מפקדי הגדודים הראשון בצה"ל. "אינדיבידואליסט מעמיק, בעל תפיסה חדה ומהירה, מתאים לכל תפקיד בו יחפוץ", כתב עליו ב – 1950 מפקד הקורס יצחק רבין. מאז רדפו התפקידים זה את זה. המשימה: לתקן. להטביע חותם.
כקצין מודיעין בפיקוד הדרום תחת פיקודו של האלוף משה דיין, הכין מפה ראשונה של צירים ודרכים בנגב ושל צירי חדירה לסיני.
משם, עכשיו כבר כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני, פיקד על קרבות תל מוטילה שראשיתם בהפרות הסכם שביתת הנשק של הסורים, המשכם בקרבות עקובים מדם, סופם בהשגת היעד, גירוש הכוחות הסוריים שפלשו לאזורינו.
הנורמה בצה"ל: כשיש התנגדות קשה נסוגים, אבל איך אפשר, כשיודעים שמי שחולש על תל מוטילה, שולט על שפך מי הירדן לכינרת? – והרי עוד בפלמ"ח חינכו אותנו, גנדי אמר, שחייבים לכבוש את היעד! חייבים לדבוק במטרה!
החליטו שלא לסגת, וידעו: או שאנחנו נישבר או שהאויב יתמוטט.
וידעו: את ההחלטה הזו יש לבצע עם החיילים שיש. מרביתם עולים חדשים שהתגייסו לא מכבר, ואם לא די בכך, בדיוק לָקוּ הללו בקיבתם. עכשיו לך תנצח עם צבא כזה, כשמנגד חיילי האויב יעילים, מכירים את השטח וצולפים על כוחותינו במדויק.
נלקחו החלטות קשות, ונעשו שגיאות, וגם מעשים של גבורה ותושיה, עד שהובסו הסורים ונסו על נפשם. המשימה בוצעה, והרמטכ"ל, רב אלוף יגאל ידין, כתב למפקד חטיבה 1 מאיר עמית:

"התנהגות מפקדי החטיבה בשעת הקרב עצמו ושליטתם בעצביהם תחת לחץ קשה ביותר
של מאורעות היתה למופת. באופן מיוחד הראה עקשנות, דבקות בתעודה וקור רוח, סגן אלוף זאבי..."

הפיקוד העליון רצה את מאיר עמית כראש אג"ם מבצעים. "בתנאי שגם גנדי יבוא", אמר עמית.
הוא ידע שצה"ל בירידה קיצונית וצריך לטלטל אותו. גנדי, עם האופי שלו, הדבקות במטרה, הסדר, העקשנות, הרעיונות היצירתיים, היכולת להביע דעתו באופן עצמאי מול המשמעת לבצע החלטות גם אם הן מנוגדות לתפיסתו - יוכל לבצע את זה.
המורל היה ירוד וגנדי, ראש אגף מבצעים במטכ"ל, אמר, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד. הלך וארגן מסיבות פורים בשם 'בלאגם', ולקראתן שקד להוציא עיתון בשם 'בלאגם', ממש כמו שעשה בבית-חינוך ואחר כך בגימנסיה.

סוף 1954, הימים ימי השתוללות הפדאיוּן. ממצרים חדרו חוליות של חבלנים למטרות מודיעין, מיקוש ורציחת ישראלים. הצנחנים ביצעו 'פעולות תגמול'. באחת נלקח בשבי הירדנים יצחק ג'יבלי, לא לפני שנפצע, ואמר, תשאירו אותי פה, ולקח אקדח והם נסוגו.
הרעוּת, שוב בשמך נחייך ונלכה, גנדי חשב. פעם ג'יבלי היה נהג שלו, ומאז חבר. וכשחבר זקוק לך, הגבול אינו גבול. השמים הם הגבול. ביחד עם חברים החליט, חי או מת נוציא אותו מהירדנים. מיראת הסירוב לא ביקשו את אישור הרמטכ"ל. תכננו להתחפש למשקיפי או"ם ולחטוף את השבוי. גנבו שתי מכוניות של האו"ם, ונתפשו.
במו ידיך הבאת את דרכך הצבאית אל סופה, אמר לו הרמטכ"ל. הלך למאיר עמית, שידבר על לב הרמטכ"ל, וסופו שהומרה הגזירה בהשעייה של חצי שנה. יצא ללימודים וחזר.
בשלהי 55 הלך עם עמית להקים מחדש את פיקוד הדרום. חוצפת המצרים עברה את גבול סבלנותו של דיין. החוליות שלהם חדרו עד אשקלון, אפילו עד נס ציונה. מקריית-גת לבאר-שבע צריך היה בשעת החשיכה לנסוע בשיירות. בשלושה ימים העמידו את הפיקוד מחדש על הרגליים.
להיות ראש מטה הפיקוד שצריך "למלא חורים" בין עזה לרפיח, הרי לך שליחות. ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. והנה עכשיו, כדי לחזק את ההגנה ביישובי העולים המבודדים שהחלו לצמוח, כדי לקדם פני הסכנה המאיימת מדרום, מוטל עליו להקים מוצבים, לזרוע היאחזויות נח"ל. כרם שלום וניצנה ואחרים. העיקר: להכות שורש. להיאחז באדמה. לךָ הארץ.

"לא אגדה רעי" שרה להקת הנח"ל אחרי מבצע סיני, 1956, שעל אף שנסתיים בניצחון על המצרים, נעשו שגיאות ושולם מחיר. עת להרוג ועת לרפוא. עת ספוד ועת רקוד. וגנדי חיפש את להקת הנח"ל, את חיים טופול. "תרדו לנאח'ל" אמר, "תגמרו קבלת שבת עם הצנחנים ותסעו לברן. הכוח שלו בעצבות גדולה ובמורל ירוד. כוחותינו ירו על את כוחותינו". ברן לא האמין למראה עיניו כשהגיעו אליו לפתחת המיתלה בחצות, וטופול אמר, "גנדי שלח אותנו אליך".

"כשנסתיים מבצע קדש רצינו ללכת להר סיני, אותו הכרנו עד אז רק מספרי בדקר ומספרים אחרים... יחד (עם קותי - יקותיאל אדם) גיששנו את דרכנו להר סיניבלי מפות מתאימות. היגענו למרגלות סנטה קתרינה לקראת דמדומים והמראה היה אלוהי! אתה עומד לרגלי הר משה, משקיף על סלעי הגרניט שמחליפים צבע כל שעה ושקט מוחלט בכל. אינך יודע אם הנזירים נטשו את המנזר, אם לאו, ואף אינך יודע איך להיכנס, כי המנזר מוקף חומה בצורה. היקפנו את המנזר ומצאנו חוט משתלשל ובקצהו מצילה. קותי, כמו חתול, טיפס על הקיר וצלצל בפעמון. הנזירים יצאו אלינו והכניסו אותנו פנימה. היה ליל ירח. העמק כולו היה מואר בנוגה ההרים שמחזירים בוהק מיוחד.
... בשעה מאוחרת הלכנו לחדרינו, אבל אי אפשר היה לישון. לא היה זה לילה לשינה אלא לבליעת הנוף והחוויה בכל רגע מחדש. יצאתי למרפסת וכך גם קותי, מבלי שנדברנו מראש, וכל הלילה הסתובבנו על חומות המנזר ועל המרפסות...היה זה אחד הלילות היפים בחיי."

איש רעים להתרועע. חבר של החברים. איך אפשר לשמח לב אדם מגובס מקצות אצבעותיו ועד צוואר? - מאיר עמית, לאחר תאונת צניחה. קודם כל הפך עולמות והביא מנתח מבית המלוכה באנגליה. אז גם יסד את מוסד מסיבות יום העצמאות אצל עמית. באו לשעשע את הרתוק למיטתו, ומאז לא פסקו. בחצר הגדולה שלמטה מדורה וסביבה אנשים שרים, בדירה שלמעלה מסיבת-קשקשנים וכל אחד מביא תקרובת. גנדי, אף אחד לא יעצור אותו מלשיר בהתלהבות,
"גֹלוּ אבן גֹלוּ, מערים חצבנוה מניקרות צוּרים..."

והלאה, לראש מחלקת ארגון ותקנים (מת"מ) במטכ"ל, ולימודים בבי"ס לפיקוד ולמטה בארה"ב, וראש מטה אוגדה, וראש מטה בפיקוד המרכז אצל האלוף - יוסף גבע, ועוזר ראש אג"ם במטכ"ל אצל האלופים בר-לב וויצמן, וקבל דרגת אלוף כדרגה אישית מראש הממשלה לוי אשכול ומהרמטכ"ל יצחק רבין.

"במלחמת ששת הימים (יוני 1967) זכיתי להיכנס בשערי ירושלים העתיקה עם שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל רבין ואלוף הפיקוד נרקיס ולהישבע אתם נאמנות לעד לירושלים. שלושת עמיתי נאספו אל אבותיהם זה מכבר ופיקדון מילוי השבועה נותר בידי, ואני אשאר נאמן לחברים שנשבעו איתי, ונאמן לחברים שנפלו על שחרור העיר והגנתה."

החברים אמרו שאחרי כיבוש העיר העתיקה הוא פשוט גבה באיזה עשרים ס"מ.
אחרי שנה, יולי 1968, מונה לאלוף פיקוד המרכז. ואם תאמר, אלוף פיקוד מרכז, האיש, ששפתו רהוטה ומדוקדקת, יעצור אותך מיד, כפי שהוא יעצור אותך גם אם תהיה באמצע הבדיחה. עברי דבר עברית. דבר נכון. ולכן יש לומר, אלוף פיקוד המרכז!
גם בבית, עם הילדים, הוא מקפיד על העברית, כשם שהוא מקפיד על אהבת הארץ. יפתח-פלמח בן 17, סייר-בנימין בן 16, מצדה בת 13 וצאלה בת 9. עוד מעט תיוולד בת הזקונים, ערבה. בת נוספת לוּ נולדה, אמר, היה קורא לה בִּקעה. כל שם, שיר הלל לאהובתו האחת, הגדולה. הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה... כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה...
כל שם הצהרת אהבה. אלוף נעוריה של המולדת.
צריכה היה ערבה להיות מספר ארבע וצאלה מספר חמש. כך לפי רשימת השמות שהכין בסמוך לנישואיו עם יעל, 12 שמות לשנים עשר הילדים שרצה, ושמותיהם לפי סדר עדיפות משלו. אלא שכשנולדה בתו הרביעית ולא התפנה לבוא ולהוציא את יעל מבית היולדות, החליטה: שם מספר חמש לילדה מספר ארבע. למה? – ככה. מי שאינו מקפיד על סדר העדיפויות שלו, אל יתלונן אם בת זוגו אינה מקפידה על סדר השמות כפי שרצה.
את ה"שבט" הוא מעיר בשעה 6:00, שעתיים לאחר שהשכים כדי שיספיק לקרוא דברים שהוא אוהב. מתעניין בשיעורים, אם יש להכין עבודה לבית הספר, מתגייס לסייע, ובכתב ידו הקליגרפי יכתוב עבורם את הכותרות. ושואל על מבחן, ומודיע על היעד לטיול סוף השבוע ויוצא.
הוא יודע מתי יום העבודה מתחיל, אבל אין הוא יודע מתי נגמר.
מתחת לזגוגית שולחן עבודתו נמצא פתק עליו נרשם לפני שנים: "גברת זאבי ביקשה לקבוע אתך ראיון אישי הערב ב – 19:00 בביתך".

את הבקשה הזו קשה לקיים. המשימה גבוהה כהר. הנה היא הארץ המובטחת ויש למהר ולַרֶשֶת אותה. בראש ובראשונה יש לחסום את בקעת הירדן, שהיא מוקד פעילות לחוליות מחבלים. פיקד על פיתוח אמצעים רבים ומגוונים וחדישים ומשתנים. "אבל", נהג לומר, "מכל האמצעים שעם ישראל העמיד לרשותנו ואשר אנחנו פיתחנו, הטוב ביותר והבטוח ביותר הוא האדם". והאדם הזה ברא את המרדף, שיטת לחימה דינמית, הנובעת מן השאיפה לחסל את החוליה החודרת על ידי שבייתה או הריגתה, מבלי לספוג אבדות בנפש. סודה הגדול בהבנת דרכו של האויב: המהירות מן השטן. סבלנות, אורך רוח, תושיה, עורמה והעיקר, מחשבה בלתי פוסקת. וזו מהי? – על כך אהב לספר את הסיפור הבא:

"בימי קדם משלו בקיסריה שני אחים והשלטון היה מחולק ביניהם. האח הגדול זמם להמית את אחיו הצעיר שהיה נגוע בצרעת, כדי שיישאר השליט היחידי של העיר. הביא שני זוגות תנינים לנהר א-זרקה, וכשאחיו בא לרחוץ בקיץ במימי הנהר, הוא הומת על-ידי התנינים.
... לאחר מלחמת ששת הימים, בימים הקשים של המרדפים בבקעת הירדן, כאשר התלבטנו בחיפוש פתרונות לחסימת הבקעה מפני חדירת מחבלים, נזכרנו בסיפור על שני האחים מקיסריה ומה עלה בגורלו של האח הצעיר, התרקמה אצלנו תוכנית לייבא תנינים ולאזרחם בגאון הירדן ובנהר עצמו. הערכנו כי סיפור התמסחים בירדן יגיע חיש קל אל אוזניהם של המחבלים והם יפחדו ויירתעו מלעבור בממלכת התנינים, וכך יפסקו ניסיונות החדירה שלהם.
השתעשענו ברעיון הזה אבל לא הגשמנו אותו מחשש שהתנינים יעלו במעלה הירדן ויפגעו בתושבי בקעת בית-שאן ועמק הירדן."

הדאגה לחיילים. שאלוף הפיקוד ירד למוצבים כדי לבדוק אם החיילים שותים מספיק ואם שמו מספיק חומר ממתיק כדי שיהיו צמאים וירצו עוד לשתות עוד ועוד? שאלוף הפיקוד יעצור ליד חייל תחזוקה שמפזם לו את "על כפיו יביא..." ויעצור את הסיור כדי לשיר יחד אתו "...את
אליהו הנביא. והוא יושב ומחכה לו, כבר שנים חושב הוא שיזכה לו..."?
שיר הוא מֶסֶר, ויש לו תוכן מחנך. הנה, הוא, גדל על "נלבישך שמלת בטון ומלט", שר אותו בהזדהות, בשמחה, ורצה את ההבטחה לקיים, ומתוך כוונה רבה הגיע ל"מה ניתן לך עוד ועוד לשובע, מה עוד לא נתנו וניתן". והנה, החיילים שלו כאן בבקעת הירדן, שימיהם דם, ויזע ודמעות. מסירות אינסופית. היה רוצה לשים בפיהם מלים של נחישות וביטחון ושלמות עם המשימה.

ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף
זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף
היא יראה, אבל כמו לא היתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף

כך ירון לונדון, אחרי שלקח אותו לסיור בבקעה, כפי שהוא מרבה לקחת יוצרים ואמנים ואנשי עט. שיראו את הנערים הללו. שיתרגשו כשם שהוא מתרגש. שיאהבו כשם שהוא אוהב. ושיכתבו. והם כתבו.
חברי להקת פיקוד המרכז שהקים אחרי שפירק את הקודמת, ידעו שיש להם משימה: לעודד. להפיח תקווה. להעניק גאווה חיילית. הוא אהב אותם והוא פינק אותם והעניק להם את מיטב הכותבים והיוצרים, וכיבד אותם והם החזירו לו נאמנות, והם סיפקו לו סיבות לגאווה הורית כמו של אב בבן טיפוחיו, לא רק מפני שזכו ב'כינור דוד' ובמצעדי הפזמונים, אלא מפני שהצליחו להפוך את השירים שביטאו בדיוק את מה שרצה, לנכסי צאן ברזל. הם שרו "שיפתח עלי שיפתח, את העולם כולו אשכח, אני לבד והמצנח..." ומדינה שלמה נשאה אתם את התפילה: שיפתח.
"איך אפשר לשיר "שיפתח עלי" מבלי לחוש את חרדת הציפייה, את התעלות הנפש בשניות הללו בהן אתה באמת לבד עם המצנח?" שאל יום אחד, ומיד הודיע ש"כל הבנים יוצאים לקורס צניחה". יצאו. לא מפני שחששו מפניו. מפני שנסחפו אחריו. והלכו לצנוח באותה דבקות בה הופיעו חמש ושש ולעתים גם עשר הופעות ביום, כי הוא הסביר את כורח השעה, כי הוא ביקש. כי ידעו שהוא מתייחס בכבוד לבקשותיהם ממנו.
וכששלומית אהרון שרה "יש לי אהוב בסיירת חרוב, וכך אנו יוצאים כבר שנה בקירוב" נמתחו בגאווה חזותיהם הצעירים של חיילי הסיירת שהקים במיוחד להגנה על הבקעה. עד לא מכבר הם נחשבו לצנחנים סוג ב', והנה, אתה מספר לנערה שאתה ב'חרוב', ועיניה בורקות.
אבל היהלום שבכתר, זה שחיים חפר כתב כמקאמה נהדרת, והוא הפציר בו להפוך אותה לשיר, ונתנו יחד לדובי זלצר שילחין,

"אנחנו עוד נראה את הימים האחרים,
נראה אותם יותר מהר מאשר משערים..."!

הו לא! אצלו לא ישירו "מי אשר כבה נרו..." לצבא יש תפקיד של מחנך, והוא, עוד משחר ילדותו הוטל עליו לתקן.

"ביום 11.3.69 (כ"א באדר תשכ"ט) נתגלו עקבות חדירה של מחבלים בגיזרה המרכזית של ארץ המרדפים בבקעת הירדן. הכוח בבקעה יצא למרדף והלך בעקבות החודרים, ובצהרי היום הגיע לגבעה ממערב למעלה אפרים, המשובצת במערות מאוכלסות במשפחות ערביות. נשים ערביות עם טפן עמדו בפתחי המערות ומאחוריהן הסתתרו המחבלים החודרים שפתחו באש על אנשינו. במכת האש הראשונה נהרגו רב-סרן חנן סמסון, סרן יוסי קפלן ובועז ששון הי"ד.
לאחר מכן חוסלה חוליית המחבלים, ואנחנו קברנו ביגון את שלושת מתינו. ואז פרץ ויכוח נוקב בין הלוחמים בשאלה אם צריך היה להאמין לנשים הערביות שחיפו והסתירו את המחבלים ושיטו בנו, או שצריך היה לנהוג בהן כחשודות. הוויכוח הזה לא הסתיים אז. דשו בו באּהלי הצנחנים ובג'יפי הפטרולים, והוא לא סוכם עד היום, כי ידענו שהערבים יבגדו בכל הזדמנות שתקרה בדרכם."

במשך למעלה מחמש שנים פיקד על 140 מרדפים. לא מוכן שחיילים יסכנו את חייהם על האדמה החשופה, השחונה, היוקדת, בעוד הוא פוקד עליהם מחדר מאובטח. נעלה בעיניו הפקודה "אחרי!", שהורתה - פקודה הֵרואית שניתנה בקרב על הקאסטל בימי מלחמת השחרור: "המפקדים יחפו והחיילים ייסוגו". נוכחותו של האלוף הכבידה על המפקדים בשטח.

"אנחנו כוח קטן ואין אפשרות להצטרף", אמר לו צורי שגיא כשראה אותו יורד מן המסוק דקה לפני מרדף אחרי חוליה שהתמקמה בבית בכפר חווארה.
"אני הנהג שלך", אמר, והוריד את הנהג מהג'יפ.
אני הקשר שלך" אמר יונה אפרת, ראש המטה, והוריד את הקשר.
גנדי שתק ונתן לפעולה להתגלגל. יונה אפרת התחיל לשאול שאלות.
"קשר, תפסיק להפריע", צורי אמר. אלוף הפיקוד וראש המטה שלו שתקו עד סוף הפעולה.

"בזמני הושמעה ביקורת נוקבת עלי ועל מפקדי המשנה שלי, מדוע אנחנו הולכים עם האנשים ובראשם בארץ-המרדפים במלחמת ההתשה. השיבותי, שכך חונכתי בפלמ"ח ובצה"ל וכי זוהי המלחמה של פיקוד המרכז והמפקד צריך להיות עם אנשיו במלחמה, להדריך, לפקח, לפקד ולהיות אחראי.
לא נשארתי בעורף. את זה בדיוק ציפינו לראות אצל כל מפקד בצה"ל."

פעם אחרת הגיעו עדי מערה בתוכה התבצרה חולית המחבלים. חדורי רוח קרב ביקשו המפקדים הצעירים למהר ולתקוף. "להמתין", הוא אמר. "אורך רוח. החיפזון מן השטן". בסופה של המתנה מורטת עצבים בשמש היוקדת ידעו שצדק. המחבלים הסגירו עצמם ומפקדם ירה בעצמו למוות.
אבל הצעירים רצו לתקוף, והוא ידע שאסור לוותר. הוא דאג לספק להם את כל האמצעים שיכולים להקל עליהם, מסוקים שיחסכו כוחות, וארטילריה שתחסוך ביקר מכל, חיי אדם. הוא רצה אותם ממושמעים, והוא רצה אותם נועזים, ויותר מכל הוא רצה אותם חיים.

"מה קורה שם? מדוע אתם מנהלים קרב יריות עם המחבלים במערה." צעק בקשר למ"מ שהוביל את חייליו בעקבות חוליה שאיתר סרן סאלח, הגשש הבדואי, בפתח מערה הממוקמת באחד הרכסים, וירה רימונים, והמחבלים הגיבו, ופרץ קרב יריות.
אנו במגע אש עם המחבלים" היתה התשובה.
"ממתי אתה עושה דין לעצמך? אתה לא יודע שקודם מדווחים ורק לאחר קבלת אישור פועלים? מהי דרגתך?" שאל.
"סג"מ" ענה המ"מ יאיר קליין.
"מעכשיו אתה סמל! סוף!"
קליין הסיר את הדרגות והכניס לכיס החולצה.
"איפה הדרגות?" שאל המח"ט משה וחצי כשכונסו המפקדים לסיכום המרדף.
"האלוף הוריד לי אותן".
"ענוד את הדרגות בחזרה", גנדי בדיוק נכנס לחדר. הוא לא יכול להעניש את הקצין הצעיר על אומץ הלב שגילה. והוא לא יכול להרשות לו לפעול בניגוד להוראות. "בפעם הבאה" אמר, "אני זורק אותך מהפיקוד!"

ואלו שמות. כשם ששמו רחבעם משום שאביו שלמה רצה שימשיך בשושלת מלכי יהודה, וכשם ששמות ילדיו גזורים מנופיה הגיאוגרפיים והאנושיים של המולדת האהובה, כך שמות המוצבים שהקים הפיקוד צריך שיהיה להם קשר לנוף, לארץ, לטבע. צפרים, חשב ממעוף המסוק, שעה שכל הארץ השחונה והמחורצת והמהבילה פרושה לפניו.
"המוצבים יקראו בשמות בעלי הכנף אשר על פני הארץ, לפי סדר הא"ב", אמר למפקדי הפיקוד. "מחר, בישיבת הבוקר, אני רוצה לראות מפה עם שמות".
הלכו לספרים, הסתייעו באוניברסיטה וראו ברכה, למעט מאשר באות הא.
בדחילו ורחימו התקשרו לאלוף. "מה זאת אומרת אין?" שאל. אם תרצו אין זו אגדה.
"דובדבני, תציג את המפה", אמר למחרת המחט, משה וחצי, לקמב"צ.
"באות הא לא מצאנו", אמר דובדבני.
"בטוחים?"
בטוחים", דודבני אמר. האחרים שתקו, נותנים לקמב"צ 'לספוג את האש'.
"אם כך, ייקרא המוצב החמישי, הציפור". רגע של הלם ומיד צחוק של הקלה. מובן שידע שאין כל ציפור באות הא, שהוא לא ידע? הוא שמכיר את כל החי והצומח כאן בארץ הזאת? שמכין כל ישיבה, כל מסמך, כל נייר עבודה, לפרטי פרטים? אבל לא נורא שינברו קצת בספרים. שיזיעו קצת.

ולמה נועדה כל הלחימה, אם לא למען יישוב הארץ? – היאחזויות נח"ל תחילה, כדי לשמור על מראית עין צבאית. אבל הוא ידע: להכות שורש משמע לבנות בית, להוליד ילדים, לחרוש את האדמה. "אתם תקימו בית וצה"ל ישמור עליכם", הוא אמר ליהודה ולישראל, הראשונים שסיימו את שירותם בנח"ל והחליטו להתגורר במקום כאזרחים. ומתוך 'קרן האלוף' דאג לערוך את מסיבת החתונה הראשונה, של ישראל נדיבי, בבסיס ה'חמאם', וכשנולדה תמר, הילדה הראשונה של הבקעה, נחת מסוקו ליד בית היולדת והאלוף יצא ממנו עם דובי צהוב גדול, שהפך להיות מסורת של מתנה לילדי הבקעה. "שלום ולהתרבות" אמר כשנפרד מהם, ספק צוחק, ספק נותן פקודה. פרו ורבו כי לזרעכם הארץ הזאת.

"יש לי זכות גדולה בקביעת שמות עבריים על מפת ארץ ישראל. כל היישובים שקמו מתוך היאחזויות הנח"ל בשנות הששים והשבעים, קיבלו שמות עבריים שאני קבעתי בהיותי אחראי על כך בצה"ל. לימים גם צורפתי כנציג צה"ל ומשרד הביטחון לועדת השמות הממשלתית. דיין הורה על כך. נתתי שמות עבריים לכל המחנות הצבאיים ביהודה ושומרון. פעם קראו למחנה בזק בשם זבבדה ואני שיניתי לבֶזֶק, כי המקום מצוי ליד חירבת איבזחק, שם פקד שאול את צבאו לפני שעלה ליבש גלעד. מחנה בית-אל נקרא פעם ביתין, ולמחולה (עירו של אליהו הנביא) קראו ברדלה..."

לא צרכי הצבא לנגד עיניו, אלא טובת העם והמדינה. מעורבותו של צה"ל במעשה ההתיישבות בבקעה היתה רבה. פיקוד המרכז ראה בנקודות ההתיישבות, ולא רק בהיאחזויות הנח"ל, בנים חוקיים שלו ודאג למיקומם, לביטחונם ולמחסורם. "אתם כאן בשליחות יהודית היסטורית", אמר למתיישבים, "והצבא כאן כדי לשרת אתכם", דלתו פתוחה בפניהם תמיד. בפני הכורם ובפני היוגב ובפני הזורע. זו, הרי, התכלית. אחרי אלפיים שנות, לך הארץ הזו לרשתה.

"ראינו כאן שילוב נאה של מתיישב ומגן, יוגב ולוחם, כפי שהיה קיים מתחילת ההגשמה של המפעל הציוני. היה זה המשך וביטוי לברית השיבולים והחרב של הפלמ"ח, או המגל והחרב של הנח"ל. היישובים ראו במפקדת חטיבת הבקעה ובמפקדת הפיקוד כתובת נאותה לטיפול בבעיותיהם, ומפקדי הצבא עסקו בבעיות החקלאיות כמו גם בטיפול רפואי או בתיקון כלי רכב של המתיישבים."

ובאחד באוקטובר 1973 החברים מפיקוד המרכז ערכו לכבודו מסיבת פרידה גדולה ב"בנייני האומה" בירושלים. גנדי נפרד מצה"ל. לאחר יומיים או שלושה דיין הזמין אותו לארוחת צהריים במסעדת "הראל" בתל אביב. הגיע בסנדלים וחולצה בחוץ.
"פניך אינם כתמול שלשום". דיין אמר, "מדוע אתה מצוברח?"
"יש לי הרגשה שבסתיו תהיה מלחמה ואני אהיה "מקרה יוסקה גבע".
"מה זה?", שאל דיין,
"סלנג צה"לי", ענה. "יוסקה גבע היה ארבע שנים אלוף פיקוד המרכז וכשהגיע הזמן לשחרר את ירושלים עבר הפיקוד לעוזי נרקיס. אני הייתי אלוף פיקוד המרכז במשך חמש ורבע שנים. תקופה שאין לה אח ורע בתולדות צה"ל. עכשיו עומדת לפרוץ מלחמה ואני בחוץ".
"על מה אתה מדבר?" אמר דיין, "איזו מלחמה?"
"אני לא יודע, אבל מהמעט שאני שומע, אני חי בהרגשה שתהיה מלחמה".
"שום מלחמה!" דיין אמר, "לא השנה ולא בשנה הבאה ולא בעוד חמש שנים".
כל השאר היסטוריה.

ערב קודם באו לגייס את הבנים. "חילול יום הכיפורים אינו אפשרי", אמר, וביקש שילכו את ארבעת הקילומטרים עד לכביש החוף ברגל. אשר יגורתי בא, חשב למחרת בבוקר, כששמע את המטוסים, ומיהר להתקשר למטכ"ל, לדדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר). בוא מיד, דדו אמר, ומינה אותו להיות ראש אג"ם.
טירוף המערכות של המלחמה הנוראה ההיא. זה כבר לא ההמון המתלהם, "איטבח אל יהוד!" הפעם נפתחה הרעה מצפון ומדרום. שני צבאות גדולים שועטים קדימה, ואנחנו לא ערוכים! הפעם יתרון ההפתעה שלהם ואנחנו במגננה. בדרום קרס קו בר-לב, וחיילי מוצבים נפלו בשבי ובצפון הסורים דוחקים את רגלינו. ויום אחד מתייצב ידידו חיים טופול ב'בור'.
"מה שלום הילדים, בני, פלמח?" וגנדי עונה "אל תזכירו ואל תשאלו אותי עד סוף המלחמה, וגם אל תגידו לי שום דבר".
גבר, כמה דיווחים על תבוסות, על עשרות, שלא לומר מאות הרוגים ביום הוא יכול לספוג? גם אם הוא קשוח, ולמוד קרבות, וחייל מקצועי ובעל ניסיון, כמה יכול איש לראות ברמיסת כבודה של אהובתו הנצחית? כמה אפשר שוב ושוב לשמוע את זעקותיה של המולדת האהובה?
סופו שנשבר שעה שנשא את ההספד לאלברט מנדלר, האלוף שנהרג. באמצע ההספד געה בבכי ואתו כל המטכ"ל, ואתם כל הנוכחים. לא רק על אלברט בכו, אלא על המאות והאלפים שנהרגו. עם שלם עמד ובכה. כמו ילדים.

במחצית שנת 1974 דדו הציע שיישאר בצבא ויתמודד על הרמטכ"לות. "אין לי כל שאיפה להיות רמטכ"ל", אמר, ופרש מצה"ל.

"ממאי עד אוקטובר 1974 הייתי במעלות, לאחר שנרצחו שם הילדים מבית הספר בצפת. נטלתי שק שינה וקלצ'ניקוב ובאתי למעלות..... קיוויתי שלא יכירו אותי, ושמרתי במקום כחצי שנה, יחד עם מתנדבים מנהריה ומחיפה. השתלבתי בחיי הקהילה והקמתי מגרש משחקים בשכונה, שהסבתי שמה על שם משפחת כהן, שנרצחה.
לפני כן חשבתי שאני מכיר את "ישראל השניה", אבל רק שם גיליתי עד כמה אני טועה."

והתמנה ליועץ ראש הממשלה יצחק רבין לענייני טרור. בשנת 76, בעקבות הסכם הפרדת הכוחות עם המצרים, התפטר. עכשיו נמצא זמן לממש עוד אהבה גדולה. קם, ויצא למסעות בעולם, רבים מהם עלומים, בשליחות האומה, והתעכב בשווקים, ותר אחרי ספרי תנ"ך ויהדות ותולדות העם ומסעות לארץ ישראל, והעשיר את ספרייתו בספרים עתיקים ונדירים ויקרי ערך.
ועכשיו מה?