רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

פלמ"ח
כאשר שעטו גייסותיו של רומל מזרחה, לעבר ארץ-ישראל, וסכנת הכחדה ריחפה על היישוב היהודי, עזבנו את הלימודים ואת הבתים החמים והתגייסנו לפלמ"ח.

"כאשר שעטו גייסותיו של רומל מזרחה, לעבר ארץ-ישראל, וסכנת הכחדה ריחפה על היישוב היהודי, עזבנו את הלימודים ואת הבתים החמים והתגייסנו לפלמ"ח. שם קיבלנו נעליים בלויות, כובע טמבל ומקל קפא"פ (קרב פנים אל פנים) כדי לעצור את הפולש; לנו במערות, בשדות ובהרים, ובבסיס הקבע היה לנו אוהל דולף; נשאנו על כתפינו אחים ואחיות שבאו מהשרפה הגדולה, מסירות המעפילים אל החוף הנכסף; פוצצנו מסילות ברזל, גשרים ותחנות רדאר, ששימשו את השליט האדיש לסבל עמנו; עבדנו בשדות הדגן בקיבוצים וכסבלים במפעל האשלג, כדי שיהיו לנו הזכות והיכולת להתאמן בנשק; קברנו את חברינו שנפלו על ידנו או במקומנו. רוב בני דורנו נשארו בעיר, עשו בלימודים או בעסקים, וראו בנו "פראיירים".

בגיל שש עשרה הוא הלך בשדות. בער בו הרצון להתגייס לפלמ"ח. סוף סוף יש לעם היהודי זרוע המונפת כדי להגן, כדי ללחום. וזיכרון הילדות מאירועי תרפ"ט, 'איטבח אל יהוד', וזיכרון הילדות ממאורעות תרצ"ח-תרצ"ט, 'איטבח אל יהוד'. והרי מיום לידתו ידע, הוא רחבעם והוא עמיקם ועליו מוטל לתקן. לזרעך נתתי את הארץ הזו. לךָ הארץ הזו לרִשתה.
והנה, הפלמ"ח, פלוגות המחץ, יחידות קרביות סדירות שמוכנות לפעולה מיידית בכל מקום בו יידרשו. לא מכבר הוקמו, במחצית שנת 1941, בידי המפקדה הארצית של ההגנה ובתמיכת שירותי הביון והחבלה של הצבא הבריטי, בעקבות ההחמרה שחלה במצב הביטחון של היישוב היהודי בארץ. מטרה משותפת – לוחמת גרילה בגרמנים, במקרה שיפרצו לא"י ממצרים, או דרך סוריה ולבנון. ונתן אלתרמן כתב,
אל-עלמין גם אותך לא נשכחה
איך לשדות הדרום הרחבים
אל הנגב פלוגונת נשלחה
עם מקלות כתחליף לרובים...
אבל לפלמ"ח היתה מטרה בלבדית וברורה: לתקוף את אויבי היישוב באשר הם בכל שעת כושר. ביבשה ובים. בין אם מדובר בפורעים ערבים ובין אם המתנכלים ליישוב הם כוחות ממשלת המנדט. ולהקים האחזויות בשטחים בעלי חשיבות מדינית וצבאית ליישוב, ולבלום את הצבאות הערביים במקרה שיפלשו לא"י.
אי אפשר יותר לשבת ולחמם את ספסל הלימודים, רחבעם אמר לאביו, ושלמה זאבי אמר, אתה צודק, ונתן לבנו את ברכת הדרך. הרי בעצמו עזב את בית אביו והלך ל"גדוד העבודה".
מעתה והלאה ישמרו על קשר של מכתבים. שלמה מאריך וכותב לבנו ידיעות על הגולה שליקט מתוך אגרות "אשנב או "א"ב" (שהוציא אליעזר ליבנה), ומה נשמע בירושלים ועל מה מדברים ומה בבית, ורחבעם עונה במכתבים רזים, לקוניים: אני בסדר. אל תדאגו. תשלחו לי. אל תשלחו לי. הביתה הגיע פעם או פעמיים בשנה וההורים הגיעו לבקר אותו פעם או פעמיים בשנה.
"אם רצונך לבוא לבקר", כתב לאמו, "נעלי נעליים שטוחות ואל תעזי להצטבע. בואי בלבוש פשוט ואל תביישי אותי בפני החברים שלי..." הוא ידע שאמו, ככל נשות הפקידים הירושלמיים, נוהגת להצטבע באודם על שפתיה ולנעול נעלי עקב. הוא בחר בחיים של צניעות, פשטות. הגינדור מחוץ לנורמות של "המחנות העולים", מחוץ לנורמות של המשקים. הוא קיבל על עצמו את הנורמות האלה בגאווה ובשמחה.

מחלקות הפלמ"ח, בסיסיהן בקיבוצים ובמשקים וזמנן נחלק בין אימונים לעבודה במשק. ההכשרה בקיבוץ מעוז חיים הוקמה לצעירים כמוהו, אינדיבידואליסטים, 'פליטי' בתי הספר התיכוניים שאוהבים להתהדר בבורות. ללמוד - רכרוכיות. לקרוא ספר - בושה. אבל במחתרת גנדי קרא. בתאווה שאינה בת כיבוש קרא, בעיקר ספרות על א"י. ומהי זו אם לא ההיסטוריה של הארץ ואנשיה ונופיה וכל החי והצומח אשר בה, וראשון לכל - ספר הספרים, התנ"ך. אהבה שחקוקה בו משחר ילדותו. הרי גדל בבית שהיה היכל הספר, אצל אבא שאסף ספרים העוסקים בתלמוד ובמשנה ובחסידות ובזוהר וגם בתנועת העבודה.

"אינך יכול לעמוד בראש הר ולשאול איפה אפשר להציב מרגמות ולהסתפק בראיית הנוף, או לצפות בקפלי קרקע בראייה צבאית. מי שמסתובב בארץ רק מזווית צרה זו, יכול לעשות זאת בכל ארץ אחרת, בבורמה או בגואטמלה. השוטטות בארץ במסגרת תנועת הנוער, הפלמ"ח והצבא – ואני שוטטתי הרבה – גרמה לכך שלא די להסתכל בגל אבנים מבלי לרצות להבין אם מדובר בנוטרה, שומרה, מלונה, מגדל או סוכה. הדרך לעשות זאת היא בקריאה ובעיון בספרים."

יום אחד בספריה הפרטית שבביתו אפשר יהיה למצוא את כל מה שהוא ארץ ישראל. ספרי מסעות נדירים וספרי היסטוריה וגיאוגרפיה וגיאולוגיה יחידים במינם וספרי מקורות יקרי מציאות.
ועל אף שבשנים הקרובות יהיה נע ונד, כבר טבוע בו יצר האספנות. חותך מהעיתון כל מאמר, כל שורה מעניינת, ואוסף ושם בארגז מתחת למיטה. ועל אף שבעליצות נעורים משוחררת מעולו של מימסד חינוכי היה שותף להנפת דגל הבורות, הרי שלמעשה הלך ונצבר במוחו הסקרן, החקרני,
ידע שאינו רגיל. ארץ ישראל על כל פניה וצדדיה וגווניה, ימה וקדמה צפונה ונגבה, ותחתית מעמקיה ומרום שמיה.
ובכל זאת, להט נעורים. מעלות השחר עבדו בחצרנות (גנדי), בבריכת הדגים (משה), בפלחה (אחרים), ובערב, מסביב למדורה, שרו באמונה ובנחישות ובדבקות "נבנה ארצנו ארץ מולדת", והבטיחו, "נלבישך שלמת בטון ומלט". הזרועות צרובות משמש נלפתו, והרגליים טופפו בהורה סוערת והלבבות התפעמו. "הרעות... שוב בשמך נחייך ונלכה" הוא פִּזם מתוך הכרה עמוקה: הרעות קודמת לכל, והיא עמוד האש המוביל את אֹּרחות חייו. וסיפרו צ'יזבאטים, וצלו תרנגולות ש'סחבו' מהמשק.

"למה בעצם אנחנו 'סוחבים' תרנגולת אחת בכל פעם?" שאל את החיפאי משה, חברו לאוהל. נפגשו עוד בטיולי המחנות העולים וכאן, במעוז, נקשרו נפשותיהם.
"למה להסתכן בכל פעם מחדש?"
"ואיך אפשר אחרת?"
"למה שלא יהיו לנו לולים משלנו?"
"איפה?"
"על העצים!"
הלכו ובנו לולים קטנים על העצים בחורשה שליד מעוז. מעתה עמדו לרשותם עשרים תרנגולות.
ודברי המתיקה, הו, הוא תאב לדברי המתיקה! אלא שמהם יכול כל אחד לקבל בקושי כזית, והאקונומית שומרת עליהם מכל משמר. אבל אצלם, במועדון המחצלאות שאלתרו, סליק של תוּפינים אסורים, חבויים בתוככי שולחנות-ערֵמות-הקש וכסאות-ערֵמות-הקש. עד ליום חורף, סערה נוראית, והכל עף. שולחנות הקש וכסאות הקש נפוצו לכל רוח, וחברי הקיבוץ גילו את האוצר הגנוב.
בן 17. שילוב של פראות ויצרים ותרבות ואומץ. יצא עם בחורה לטייל. היה זה בשדה על יד המחנה. היא לו, הוא לה. וערבי חמוש במקל אורב לבצע בנערה את זממו. באחת נעמד בינו לבינה ואמר, "תברחי!" חטף מכות רצח, אבל ידע שקרוב יום נקם ושילם. 'סירסנוך יה מוחמד' הם הרי שרים סביב למדורה, ועל מי השיר אם לא על ערבי שהעז לבצע זממו בבנות הקיבוצים, עד שתפסו אותו כמה חברים, ואחד מהם, וטרינר, הפריד את אונו של האנס מגופו וחסל סדר תקיפות. כּל כַּלְבּ בּיג'י יומו.

רחבעם התבונן בחברי המשקים במעוז ומאוחר יותר בבית הערבה, בבית השיטה ובחפציבה, ולבו נהה אחרי גדולי הדור הללו. אנשים משכמם ומעלה, העוסקים בצניעות בכותנה, במסגריה, בנוי. אין מלאכה בזויה. אין עיסוק נחות. לנגד עיניהם טובת הכלל והיא ניצבת מעל למאווייהם האישיים, את השוויון, שהתורה הסוציאליסטית מטיפה לו, הם מגשימים הלכה למעשה. ערכו גיחות לשירות הציבורי ולא נשבו בהנאות העמדה ובקסמי המעמד וחזרו למשק, לתורנות במטבח, לפלחה.

"הם, החברות והחברים של הקיבוצים – זכאים לראות בפלמ"ח את יציר-כפיהם.
הם חילקו עמנו את מעונותיהם ואת פיתם, את שמחותיהם ואת דאגותיהם.
במחיצתם עשינו ימים של עמל. יחדיו יצאנו אל שדות הדגן והירק. אנחנו אכלנו ארוחת-צהריים בצל סדריה שבשדה, ויחדיו שרכנו דרכנו בחזרה אל הבית בערבו של יום. במחיצתם בילינו חג, שרנו עימהם את שירי-השבת, הקשבנו ל"מסכת" ויצאנו ברונדו משותף. גם כאשר חטפו את בנות ההכשרה שלנו כבנות זוג לריקוד, והשאירו אותנו ליד הקיר מסתכלים ב"קשיחות שלהם" – לא כעסנו יותר מדי וגמלנו להם ב... פשיטה אל מחסן-הפרודוקטים...
במחיצתם היינו במקלחת המשותפת ...ישבנו עמהם באסיפתם הכללית, וראינו כיצד נאבק הקיבוץ ומצליח לעבור סערות ומשברים.
במחיצתם ישבנו בארוחת-הצנע עם "מימרח-החרובים", ולמדנו להסתפק במועט.
מהם למדנו לעבוד.
במחיצתם למדנו... את העקרונות ואת הביצוע של "עזרה הדדית".
...את העירנות והדריכות לבטחון-הארץ ולשלמותה.
במחיצתם יצאנו אל השמירה בכרם ובבריכות-הדגים. ביחד - חבר מבוגר מן המשק ופלמ"חניק צעיר. יחדיו צעדנו בין השורות. ביחד ניגבנו את הטל מאשכול בשל, ויחד פיהקנו בהפציע השחר. ואחר-כך הלך הפלמח"ניק לישון בחדרו של החבר, ליהנות ממשב הוונטילטור שסבב שם...
ראינו ... את עוצמת רוחם לעת יגון ולעת סערות, את חיוניותם ואת נאמנותם.
כיצד יכול היה הפלמ"ח לקום ולהתקיים בלי הבתים הפתוחים האלה של המשקים?

בראשית 1944 היה ברור כי גורלו של היטלר נחרץ. בעלות הברית הנחיתו על גרמניה מהלומות מוחצות. ככל שהתקרבה המלחמה לסיומה, כך התבררה עּצמת אסונו של העם היהודי. התנועה הציונית איבדה את המתינות שאפיינה אותה. וייצמן ובן גוריון יצאו בקריאה להקים אחרי המלחמה מדינה יהודית בכל ארץ ישראל.
באוקטובר אותה שנה, כשעברו להכשרה בבית הערבה, כבר היו חבורה של נערים חדורי הכרה אמיתית שגדלו על הציונות האקטיביסטית של ההגנה ועל סוציאליזם. "בשום אופן את "תכנית בילטמור" אין לקבל" אמר רחבעם בלהט לכל בן-פלוגתא שנקרה בדרכו, אם נקרה, שהרי לכל החברים מסביבו ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים. במרכז חייהם עמדו ההגשמה האישית ושלמות הארץ. טבנקין היה ה'רבי' שלהם, והם האזינו להרצאותיו, שנמשכו לעתים ארבע-חמש שעות, בדבקות של חסידים.
מלחמת העולם השניה בדיוק הסתיימה והטובים שבמפקדי המחלקות אימנו אותם עד שהפכו לחיילים. בעיתון התפרסמו דברים של יצחק שדה: "נוער שמע, על כתפיך האחריות לדור, לקלוט את האחים הבאים", ורחבעם עמיקם זאבי ידע שבא העת לצאת ולתקן. שתי מלחמות לפניהם, נגד הערבים ונגד הבריטים, והפלמ"ח הכין אותו לשתיהן.
ובכל זאת, לא הלך בעיוורון. ההתנגדות למנדאט הבריטי גברה, ותנועות 'הפורשים', האצ"ל והלח"י, סירבו לקבל על עצמן את ההבלגה שכפתה הנהגת הישוב. התנקשות "לוחמי חרות ישראל" בחיי הלורד מוין, האישיות הבריטית הבכירה ביותר במזרח התיכון, הכתה בתדהמה את העולם, וההנהגה הציונית הגישה אולטימטום לפורשים: עליכם לחדול מפעולותיכם העצמאיות לאלתר. האצ"ל סירב להניח את נשקו, וההגנה, בניסיון לשתק את פעילותו, פתחה בפעולת 'ציד' שכונתה 'הסזון': מעצר חברי הארגון והסגרתם לידי הבריטים.

"היו לי חברים באצ"ל ומתוך השקפת עולם סירבתי ליטול חלק בסזון כנגדם.
חשבתי שאסור להתחבר לשלטון זר כדי להכות ביהודים אחרים. אם צריך להכות בהם, נכה בהם בעצמנו. הבטיחו לנו שכך יהיה, אבל עד מהרה דלפו סיפורים על שיתוף פעולה עם המשטרה ועם הבולשת הבריטית, וסירבתי לקבל כל תפקיד בסזון.
לימים, לאחר הקמת המדינה, כשהכרתי את החברים בצד השני של המיתרס, הייתי מאושר שלא טימאתי ידי בכך."

בבית הערבה עבדו למחייתם בשטיפת המלח מהאדמה המלוחה כדי לעשותה קרקע חקלאית, או כסבלים של שקי אשלג כבדים במפעל האשלג, שנשלחו כדשן לארצות רחוקות, מוקפים גבעות של חוור הלשון בקרקע מבותרת.
"משעמם ועצוב" אמר מי שאמר.
"אבל תתבונן באופק". רחבעם ענה. "במערב, קבר השייח' בקובעת א-נג'מה, (אחרי כ - 30 שנה הוא יזום הקמת היישוב כוכב השחר במקום ההוא). במזרח, בעבר הירדן של האמיר עבדאללה, הר נבו".
מיד החליטו להעפיל אל ההר הזה. המרחק, 18 קילומטר בקו אווירי, לא הרתיע אותם, והצורך לצלוח את נהר הירדן שהיה אז עדיין במיטבו לא הרתיע אותם, וגם לא הצורך לגנוב את הגבול לארץ זרה. לאמיתו של דבר, הם לא ראו בעבר-הירדן ארץ זרה.

"חברנו יחד עשרה מחברי מחלקת הפלמ"ח בבית הערבה לביצוע מסע להר נבו...עוד ביום שישי, (ערב סוכות, 1945) לקראת דמדומי-ערב הסתננו כבודדים אל נקודת הצליחה בירדן... נכנסנו כולנו ערומים כביום היוולדנו לתוך מי הירדן הקרים והשוצפים. הייתה זו תמונה מוזרה ביותר: קבוצת בני תשחורת ערומים, כבני שמונה-עשרה גילם, צועדת אל תוך הנהר לאור נגֹהו של ירח של מחצית חודש תשרי, כשיד אחת של כל אחד מאתנו מורמת מעל לראש ומחזיקה בחבילת הבגדים...
מתרוננים ומיוזעים הגענו אל הפסגה ועמדנו פעורי פה לנוכח הפנורמה המקסימה שנפרשה לפנינו לעבר צד מערב: ים המלח וגאון הירדן, מאחריהם מדבר יהודה, ועל קו הרקיע - הרי יהודה ושומרון, ראינו את פאתי ירושלים - הר הצופים והר הזיתים... כך ראו את הארץ גם משה רבנו ובני ישראל אחרי שהתייבשו ארבעים שנה במדבר. משה רבנו ראה את הארץ מנגד ולא בא אליה, ואילו אנחנו באים ממנה ועוד מעט-קט נשוב אליה.
הוצאתי את ספר התנ"ך שנשאתי עִמי מתוך אריזתו הכפולה (שלא יירטב במימי הירדן!) וקראתי בפרק האחרון של ספר דברים כיצד משה עלה מערבות מואב אל הר נבו, ראש הפסגה, אשר על פני יריחו, וכיצד ראה את כל הארץ, וכאן אמר לו האלוהים: "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם, ליצחק וליעקב, לאמור: לזרעך אתננה!"

22 בפברואר 1946. המאבק של היישוב היהודי בארץ-ישראל כנגד השלטון הבריטי, שגזר גזירות על צמצום העלייה היהודית ועל הגבלות ברכישת קרקעות והתיישבות ברחבי הארץ, בעיצומו. באותו לילה התקיף הפלמ"ח ארבעה בסיסים של פלוגות המשטרה הניידת הבריטית, שהוקמה כדי להילחם במאבק היהודי והצטיינה באכזריותה: בשרונה (הקריה של היום בתל-אביב), בסמוך לכפר ויתקין, בשפרעם ובג'נין. גנדי בפלוגה ד' של הגדוד הראשון של הפלמ"ח. המשימה, לתקוף ליד ג'נין. יצאו בשעת לילה במשאית מכוסה ממשמר העמק. בקרבת העיר צעדו רגלית בדרך-לא-דרך אל עורפו של הבסיס המשטרתי. קרוב לגדרות שמעו את רעמי ההתפוצצויות משפרעם הרחוקה, בה תקפו חבריהם בסיס דומה. בהתאם לתכנית נותק החשמל במחנה המשטרה הניידת והופעלה אזעקת-כוננות. כשהחלו לזחול לכיוון הגדרות, ראו את השוטרים תופשים את כל העמדות שלידן. התכנית המקורית, חדירה שקטה למחנה, הדבקת מטעני חבלה למנועים של כלי הרכב, הפעלת המטענים והסתלקות, נראתה בלתי אפשרית. מפקד הפעולה, חיים אבינועם קרא אליו להתייעצות את מפקדי המשנה שלו, בתוכם גנדי, מפקד החבלנים.
"גם אם נצליח לעבור את הגדרות, אין לנו סיכוי "לצאת בחיים" מהמחנה", אמר, ושאל לדעתם.
"חינכו אותנו לא לסגת מבלי לבצע את המשימה. הפלמ"ח לא נסוג!" גנדי, כמו תרנגול צעיר ונפוח. האחרים סברו אחרת, ופתחו במסע נסיגה ארוך דרך עמק ג'נין והגלבוע לעבר קיבוץ חפצי-בה, אליה הגיעו עם הזריחה.

"עברו מאז חמישים שנה, ומדי פעם אני שב ומהרהר בהתייעצות המפקדים מאחורי הסלע כ – 20 מטר מגדר בסיס המשטרה הניידת בג'נין. מזה זמן רב סיכמתי לעצמי כי העמדה אשר דבקתי בה באותו לילה היתה שגויה. אם היו מקבלים אז את דעתי - היינו מתווספים לרשימת חללי הפלמ"ח וספק רב אם היה עולה בידינו לחבל בכלי הרכב של הבריטים. אבל אני יודע, שעמדתי התוקפנית היתה תוצאה של חינוך ממושך לדבקות במשימה כפי שלימדו אותנו בפלמ"ח."

עם הגדוד הראשון של הפלמ"ח הלך בכל דרך הנדודים שלו: עמק בית שאן, בקעת ג'נין, סביבת חיפה, קרבות משמר העמק, הגליל העליון, לטרון, לוד-רמלה והגיע עד הנגב. ורחבעם חשב, כמו יהושע: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו..."
והשתתף בפיצוץ מסילת הרכבת, והשתתף ב'ליל הגשרים': המשימה, לחבל באחד עשר גשרים שחיברו את ארץ ישראל עם הארצות השכנות. הצליחו למוטט עשרה. היה זה שיאה של תקופה קצרה בה שיתפה ההגנה פעולה עם האצ"ל והלח"י במה שכונה "תנועת המרי". שבועיים לאחר מכן, ב – 29 ביוני 1946, יום ש'זכה' להזכר בשם "השבת השחורה", הטילו הבריטים עוצר כללי ברחבי הארץ, הקיפו את בניין המוסדות הלאומיים, פשטו על הקיבוצים ועצרו רבים ממנהיגי היישוב.
ביולי אותה שנה פוצצו אנשי האצ"ל את מלון "המלך דוד". ההרג הרב היכה את הציבור היהודי בתדהמה. שיתוף הפעולה בין ההגנה לאצ"ל ולח"י הגיע לסיומו. תגובתם הנזעמת של הבריטים חרצה את גורל הזרם האקטיביסטי ביישוב המאורגן. הקו המתון התקבל. מכאן ואילך התמסר הפלמ"ח למבצעי התיישבות והעפלה.
הם שרו, "חושו אחים חושו לארץ אבותינו", והם שרו, "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו", ומתוך אמונה עמוקה הם לקחו חלק בהברחת שארית הפליטה ארצה.

"ראינו בגולה חלק מן ההוויה שלנו כאן וחלק מן היש ומן העשייה. הבנו שאנו יוצרים את המדינה על מנת להביא לכאן את העם היהודי.... את שנותי הקובעות, מגיל 17, חייתי באווירה של יחס וזיקה לגולה... אפילו שירי ההעפלה של הפלמ"ח אינם רק שירים של חברמניות והווי, אלא ביטוי למאבק שלנו על זכות העלייה של הגולה. לימדו אותנו שמטרות הציונות הן: התיישבות, הגנה ועלייה..."

מאת: סמדר בת אדם