רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

נעורים
מיד כשעבר רחבעם לגימנסיה רחביה, נקשרה נפשו עם ד"ר נתן שלם המורה לטבע וידיעת הארץ, אידיאליסט רב-גוני ופנטזיונר ללא תקנה.

מיד כשעבר רחבעם לגימנסיה רחביה, נקשרה נפשו עם ד"ר נתן שלם המורה לטבע וידיעת הארץ, אידיאליסט רב-גוני ופנטזיונר ללא תקנה.

"תלמידים, יכול היה לומר בתחילת השיעור, ראיתי נחש, שני מטר אורכו. מה?
אמרתי שני מטר? שנים עשר מטר אורכו! שנים עשר? – עשרים מטר אורכו!"

ד"ר שלם הקים בגימנסיה חדר-טבע, מעין מוזיאון זוטא, ורחבעם, הזדמנות ראשונה עבורו לנהל מוזיאון שכולו מוצגים ארץ ישראליים, מיין את הפריטים מהחי, הצומח והמִסלע, וסידר כפי שיש לסדר ורשם היכן שיש לרשום, בסדר מופתי שיאפיין את התנהלותו לכל אורך דרכו בהמשך. עבודה של שעתיים שלוש מדי אחר צהריים. לוּ רק היה משקיע חצי הזמן ללימודים.
עם ד"ר שלם הגיע בפעם הראשונה לעין טרייבה (עיינות קנה) ולעין ע'וער שלחוף ים המלח, וממנו שמע ש"פה יש מים ואדמה ויבוא יום שיהודים יתיישבו כאן". והוא שהכיר לתלמידיו את הבדואים ואת שייח' עבדאללה משבט התעמרה אתו נדד במדבר. והוא שנטע ברחבעם את האהבה הגדולה למדבר יהודה על שביליו הנסתרים והצוקים רבי ההוד של ישראל הקדומה.

"נעשיתי יד ימינו של ד"ר שלם, והיינו מאוד קרובים זה לזה; עד כדי כך, שבמלחמת השחרור, כאשר הגעתי בפעם הראשונה לירושלים הנצורה ב"דרך בורמה", הבאתי אתי שתי חבילות מזון גדולות, אחת לאמא ואחת לד"ר שלם. כשצלצלתי בדלת ביתו והוא ראה אותי עומד בפתח עם מזון, פרץ בבכי. התיישבנו והוא שפך את לבו: העמדתי תלמידים הרבה והייתי במצור במשך חודשים ארוכים,
אבל אף אחד לא זכר להזמין את המורה הזקן שלו."

כשפרצה מלחמת העולם השניה, 1 בספטמבר 1939, עם פלישת הצבא הגרמני לפולין, ארץ ישראל היתה אחד המקומות השלווים בעולם. המלחמה במזרח אירופה נראתה רחוקה ובלתי מציאותית ורק הידיעות על ההתעללות ביהודי פולין עוררו דאגה בקרב רבים מתושבי הארץ. עבורם מדובר היה בבני משפחה. שלמה זאבי ידע שהמזל הטוב עמד לצדו כאשר הצליח לחסוך מבני משפחתו את ההתעללות הסדיסטית שהיתה מנת חלקם של יהודי פולין, ולהעלות אותם בעוד מועד ארצה. ועל אף שעלינו להיאבק בבריטים, הסביר לרחבעם, יש חשיבות רבה למאבק שמוביל דר' חיים וייצמן להקמת כוח יהודי, שנקרא 'הגדוד העברי', שיילחם בגרמניה הנאצית תחת כנפי צבא הוד מלכותו.

בגימנסיה כבר ניתן היה לומר בוודאות שנאמנותו של רחבעם לדרכו, לחבריו ולארץ אותה אהב אהבת נפש, אין לה גבולות. אין דבר שאינו מוכן לעשות בשביל מי שאהב, אין מקום רחוק מכדי ללכת אליו עבור מי שחפץ ביקרו.
מינה זאבי אמרה: יוסף, שנשאר בבית-חינוך, כבר לא כל כך מתאים לך. ורחבעם אמר, לא יקום ולא יהיה. הרי עוד בכיתה א', כשהגיע קצת אחרי תחילת שנת הלימודים, הודיע לתלמידים: "זה יוסף והוא חבר שלי", וכולם ידעו שיותר טוב להתייחס אליו יפה. אז מה פתאום להפסיק כזו חברות בנפש וחברות למעשי קונדס?
עכשיו יש לו, לרחבעם, עניין חשוב לענות בו. צריך ללמד את המורים לקח. הם אינם הגונים עם התלמידים וציונים ניתנים לפי מצב רוחם ולא בצורה הוגנת כלפי התלמידים. ישב וניסח מכתב התראה בו תבע מן המורים לתקן דרכיהם ובעיקר, לתקן את הציונים. את הסכמתם עליהם להגיש במכתב שיונח מתחת לאבן בבריכה. כדי שלא יזהו את כתב ידו המפורסם, ביקש מיוסף שיעתיק את המכתב. סופו של דבר, היתה הלשנה. הסיפור התגלה והמורים תבעו את עלבונם.
מובן שהמלשין לא ינַכֶּה. יוסף, במעיל כבד, נשלח בסודיות להודיע לנער להתייצב במגרש שעל יד קופת חולים בלילה לאור ירח, כדי לבדוק אם הוא מתאים להתגייס להגנה. הופיע ומצא שם את רחבעם ואת יוסף ועוד חברים מהתנועה. הלכו סביבו כמה פעמים ושאלו, מה לדעתך ייעשה במלשין. הבחור, גדל ממדים, על סף בכי, ברח כל עוד נפשו בו. מהר, צעקו אחריו, כי למלשינים לא תהיה תקווה.
ושלמה זאבי ידע: רחבעם לא יוציא את ימיו בגימנסיה.

ויום אחד נלקח למרתף של בית-חינוך. מוכן להתגייס להגנה? שאלו,
– מוכן!
מוכן לסכן נפשך?
– בוודאי!
ואם יגידו עכשיו, לך להר הצופים דרך שייח ג'ראח, תלך?
– אלך.
הניח יד אחת על התנ"ך ויד שניה על האקדח ונשבע.
- המשימות?
ביום, מלחמה בעד תוצרת הארץ, תרגולת העברת תשדורות למפקדים – נשלחו ובידיהם פתקים שלרוב היו כנראה ריקים, כדי לתרגל את הצעירים ולהכניסם למתח ולמיומנות נכונה - ואימוני קפ"פ (קרב פנים אל פנים) באלות. בלילה עסקו במלאכה החשובה מכל, הדבקת כרוזים.

מעתה, המסע מבית הספר הביתה, שעתיים או שלוש של מלחמה משולהבת: "קנו תוצרת הארץ! קנו נעלי 'עוז'!" תבע בהתלהבות מאנשים שביקשו להיכנס לחנויות המוכרות את נעלי ה'בטא' תוצרת צ'כיה. "עבודה עברית! קנו תוצרת הארץ!" צעק ליד הפלחיות הערביות היושבות עם מרכולת פירות וירקות בסל הנצרים שלרגליהן.

"בסוף שנת 1941 יצאו, בתנאי צפיפות וסניטציה איומים, 769 פליטים יהודים מנמל קונסטנצה לחוף הים השחור ברומניה על גבי ספינה רעועה ושמה "סטרומה". מנוע הספינה נפח את נשמתו, והיא נגררה לנמל איסטנבול. הטורקים סרבו לאפשר את ירידתם של הפליטים לחוף, הבריטים התנגדו לאפשר להם להגיע לחופי ארץ-ישראל. היישוב היהודי בארץ היה קטן וחלש מכדי לפעול למען הספינה, והיא נגררה ללב הים על-ידי הטורקים שעזבוה לנפשם.

למחרת, ביום 24 בפברואר 1942, נורו אל "סטרומה" שני טילי טורפדו מצוללת סובייטית, והספינה האומללה שקעה במצולות הים עם 768 יהודים ועוד 9 אנשי צוות בולגרים. פליט אחד ניצל ונמשה מהים בידי דייגים. הייתי אז נער ב"הגנה" ולא ידענו הרבה על המתחולל באירופה ועל ניסיונות ההעפלה.

היינו מקבלים פירורי מידע, שהגיע בדרך לא חוקית, וכך שמענו על הטבעתה של ספינת המעפילים "סטרומה" עם היהודים שבתוכה. את מחאתנו על כך ביטא כרוז, שהכיל ציור של ספינה רעועה הנושאת את השם "סטרומה" כאשר שתי ידיים, אחת מכל צד, דוחפות את הספינה למצולות הים. על יד אחת כתוב: בריטניה הגדולה, ועל השניה: ציור של צלב הקרס הנאצי. מתחת לציור כתוב היה בעברית ובאנגלית "מאמץ המלחמה המשותף".

את הכרוז הזה שכפלנו במכונת שכפול שהייתה נהוגה אז, ויצאנו עם לילה לרחובות ירושלים כדי להדביקם על הקירות. פעלנו בצמדים, וכל שני צעירים נשלחו למלאכת ההדבקה לכסות רחוב מסוים. לאחר השלמת המלאכה, כשנשארנו בלי כרוזים, פנינו ללכת לבתינו ופגשנו בצמד אחר. עוד אנחנו משרכים רגלינו במעלה רחוב יפו לעבר מחנה יהודה, נתקלנו בצמד שוטרים בריטיים שהזדרזו לעשות חיפוש על גופנו. נראינו להם חשודים והם לקחונו אחר כבוד לתחנת המשטרה במחנה יהודה. אחרי חקירה ומתן עדות של כל אחד מאתנו, הועברנו לשמירה בבית-ספר לפושעים צעירים. כאמור, היינו ארבעה: אורי אבן טוב (לימים מנהל מפעל בתעשייה האווירית וממציא טיל ים-ים "גבריאל"), ראובן לוי (לימים חוקר בעלי חיים באוניברסיטה העברית), אלעד פלד (לימים אלוף בצה"ל ומנכ"ל משרד החינוך), ואני. הורינו ועסקני ה"הגנה" הפעילו לחצים וקשרים כדי לשחררנו, אבל המשטרה הבריטית התעקשה להחזיק אותנו במעצר במתקן החינוכי לילדים פושעים, שהיה ממוקם בדרך להר הצופים, בקרבת מלון "היאט" של היום. קיבלנו שם מכות כפי שלא ידענו מעודנו. היינו הנערים היהודיים היחידים בקרב קהילת נערים ערביים שהגיעו למוסד זה בגין גניבות והתפרעויות. הם שמחו לקלוט אותנו לקרבם ולשלב אותנו במשחקי מכות אין קץ."

שלמה זאבי צדק. אחרי שתי שנות לימוד בגימנסיה שוב התייצב נוכח ההודעה ש'רחבעם עולה כתה אבל לא בבית ספרנו'.
לאן מכאן? - לבית הספר המחוזי בגבעת השלושה.
נעורים. ארבע עשרה, חמש עשרה, בלי המסגרת הכובלת של בית אמא. בתוך תוכו ידע: הוא אינו זקוק ושוב לא יזקק להגנת בית ההורים. בבית אבא לא מרד, ולא בתורה ולא בסוציאליזם ובציונות, אבל במסגרת הירושלמית שהיא מאופקת יותר וסגורה יותר ותובענית יותר, מרד.
כאן, בגבעת השלושה חברה של נערים ונערות בגיל ההתבגרות. לבנים מתחיל לצמוח שפם, לבנות מתחיל להתפתח החזה. מתחילים להתאהב בגלוי או בהסתר, חיים חיי חברה עצמאיים. והוא מכאן יפלס את דרכו שלו, העצמאית.

לכל הבנים תספורת אחידה. קרחת. שלושים וארבעה בני תשחורת יושבים על ספסלים, הספר עובר עם המכונה המגלחת ועושה לכל אחד "תלם" בשער הראש. עכשיו, כשכולם "מוטבעים", אף אחד הרי לא ייעלם לו עם "תלם" בראש, הוא יכול לעבור מאחד לשני ולהשלים את המלאכה.
רחבעם יצא מן האולם גלוח, צנום מאוד, ממושקף, ואחת הבנות קראה בהפתעה: "גנדי!"
מאז דבק בו השם. תחילה במשורה. פעם גנדי פעם רחבעם. מאוחר יותר, כבר בפלמ"ח, בלילה גורלי אחד גילח בעצמו את שיער ראשו שצימח בינתיים, עטף את גופו בסדין לבן ונכנס לחדר אוכל יחף, ממושקף, גורר אחריו עז לבנה והחברים אמרו, ממש מהטמה גנדי בכבודו ובעצמו. רחבעם מעולם לא ביקש להידמות לאיש הזה או להיקרא בשמו. ההוא הרי היה פציפיסט. ואף על פי כן, לכל איש יש שם שבחרו לו הוריו. לרחבעם עמיקם נוסף עכשיו שם שבחר לו גורלו. גנדי. מאז ועד עולם.
ואולי לא בכדי. אחרי הכל, גם על הגנדי ההוא הוטל לתקן.