רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

מדינה
בכ"ט בנובמבר 1947 עצרו יהודי העולם את נשימתם לשלוש דקות של הצבעה שהתקיימה בעצרת האומות המאוחדות.

בכ"ט בנובמבר 1947 עצרו יהודי העולם את נשימתם לשלוש דקות של הצבעה שהתקיימה בעצרת האומות המאוחדות. לבסוף נשמע קולו של נשיא העצרת:
"הצעת ההחלטה של הוועדה המיוחדת לארץ ישראל התקבלה ב – 33 קולות בעד, 13 נגד, 10 נמנעים..."
הנה כי כן, לךָ הארץ הזו לרִשתה.
את תכנית החלוקה, הבסיס להחלטת האו"ם, רחבעם לא אהב. מה עם החלומות על שלמות הארץ? הרצאותיו חוצבות הלהבות של טבנקין? השיחות עם ישראל גלילי ומשה כרמל ועם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון? ומה עם המסר החד משמעי, מולדת אין מחלקים! לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, אבל עכשיו לא עת לחלומות. עכשיו עת להגן. עת להרוג. עת לפרוץ. עת מלחמה.

הערבים פתחו במתקפה כללית, ומפקדת ארגון ההגנה החליטה: אין מפנים שום נקודת יישוב, אפילו החזקתה אינה מתקבלת על הדעת מבחינה צבאית. מנהיג הפלאחים הערבים, עבד אל קאדר אל חוסייני ידע: ינצח מי שישלוט על דרכי התחבורה. כביש תל אביב – ירושלים הפך ללב לבו של המאבק. ב – 20 למרץ 1948 לא הצליחה שיירה לפרוץ את הדרך לירושלים. העיר הושמה במצור. הקרב על ירושלים היה לסמל המאבק של מלחמת תש"ח. עוצמתם של הערבים נראתה לעין כל. העולם האמין כי ליהודים לא תהיה תקומה, ודוד בן גוריון החליט: עוברים מהגנה להתקפה. היעד הראשון – הסרת המצור. יצאו ל'מבצע נחשון' ולאחר קרבות עקובים מדם, במהלכם נהרג באקראי אל-חוסייני, מנהיגם הנערץ של הערבים, כבשו את הקסטל. המצור נפרץ לזמן קצר, עד שיחידות "צבא ההצלה" תפסו את משלטי הכביש ירושלים-יפו. ירושלים נותקה שנית.

"כאשר אני עובר ליד הקסטל אני נזכר בחבר שלי מקורס המ"מים, שנהרג שם בהתקפת הערבים על הקסטל..., מפקד הפלוגה נחום אריאלי. נחום נתן אז את הפקודה לנסיגה במילים האלה: "כל הטוראים - לסגת! המפקדים נשארים לחפות!". הוא עצמו נשאר לחפות על נסיגת חייליו ומצא שם את מותו. דומני, שהפקודה שלו, המצווה על המפקדים להישאר ולחפות, יכולה היתה להינתן רק בפלמ"ח ואחר כך בצה"ל. לא תמצאו כמותה בצבאות אחרים. זוהי הפקודה הכי מוסרית ששמעתי מעודי, וזה לא עוד צ'יזבת אלא פרק מחיינו."

המצור על ירושלים טרד את מנוחתו של רחבעם. ירושלים היא עיר דוד, והיא בית המקדש, והיא לב העם. וירושלים היא אבא ואמא, והיא נוף ילדותו. רק בתחילת חודש יוני 1948 נפרצה דרך סודית לעיר, "דרך בורמה", והוא מהר להביא חבילה גדולה של מזון להורים וחבילה נוספת למורה האהוב, ד"ר שלם.
אבל עוד לפני כן, ביום שיש, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 בשעה ארבע אחר הצהריים, התכנסה 'מועצת העם' בבניין מוזיאון תל אביב. דוד בן גוריון קם וקרא: "במדינת ישראל קם העם היהודי... לפיכך התכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל...."

רחבעם לא היה פנוי לשמוע את ההכרזה ההיסטורית. במהלך מלחמת השחרור היה מפקד מחלקה וקצין מודיעין של חטיבת יפתח - פלמ"ח. השתתף בקרבות בעמק בית שאן, משמר העמק, הגליל העליון, שפלת יהודה, הנגב. אבל באותה שעה היו הוא וחבריו, לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח במרומי הגליל העליון, עוצרים בגופם את הפלישה הלבנונית, שאמורה היתה לחבור עם הפלישה הסורית ולקטוע את אצבע הגליל. הוא פיקד על כוח שהחזיק במשלט ליד הכפר הערבי מלכיה. שוב ושוב הדפו התקפות של רגלים ושריוניות, ספגו אבֵדות, אבל היו נחושים בהחלטה להחזיק במשלט. הם ידעו: חיי כל הגדוד מותנים באחיזתם.
מוגבלים בתחמושת, חסרים אמצעי התחפרות וצמאים אחרי 36 שעות בשדה בימים יוקדים של מחצית חודש מאי. גילו מים מעופשים ואחד הלוחמים שהיה גידם ביד אחת ושימש כרץ של המפקד, זחל על גבו, מילא את הקסדה שלו במים, זחל אל עמדות הלוחמים והִשקה אותם במים המעופשים.
המצב היה קשה והזמן עבר בעצלתיים. שעה אחר שעה. התקפה אחר התקפה. בשעות אחה"צ רחבעם שמע במכשיר האלחוט את מפקד החטיבה יגאל אלון, שישב בצפת, מנסה לשווא ליצור קשר עם מפקד הגדוד דן לנר שישב ברמות נפתלי. המיקום הגבוה של מלכיה אִפשר לו לשמוע את שניהם, והציע לתווך ביניהם.

"יגאל אלון, המח"ט, ביקש דו"ח מצב מדן לנר המג"ד. העברתי את הדו"ח של דן. אח"כ יגאל מסר ד,"ח על המצב בחזיתות השונות: הוא סיפר על חטיבת פלמ"ח הראל, שמחזיקה בבית מחסיר ומצפון לשער הגיא, הוא סיפר על פשיטה של יחידה מהגדוד השלישי של חטיבת יפתח-פלמ"ח בגזרת הכנרת, ועוד ועוד. בסוף הוא אמר, שאתמול התכנסו בתל-אביב נבחרי העם והכריזו על הקמת מדינה יהודית - מדינת ישראל.
רשמתי על קופסת סיגריות את עיקרי הדברים שאמר יגאל ודיווחתי עליהם לדן. דיווחתי על בית מחסיר ועל הכנרת ועל הנגב, אבל לא דיווחתי על מה שהיה בת"א - הכרזת המדינה - כי זה נראה לי כתפל ולא רלוונטי.
יגאל אלון שמע את הדיווח שלי והעיר לי שהחסרתי פרט חשוב - ההכרזה בת"א. הוא דרש שאשלים את הדיווח. עשיתי כרצונו, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי: כאן נופלים פגזים, שורקים כדורים, הפצועים גונחים, אנחנו צמאים, התחמושת אוזלת ובת"א משחקים עסקנים בהכרזות. אחרי הקרב החלפתי דברים עם המג"ד דן לנר. גם הוא לא הבין את חשיבות ההכרזה באותן שעות קריטיות.
רק אחרי זמן הבנתי מה שלא הבנתי באותן שעות. אנחנו לחמנו בגליל וחברינו לחמו בירושלים וביהודה ובנגב כדי ... לכבוש את ארץ ישראל ולרשת אותה ולהקים בה ממלכתיות יהודית.
להקים את מדינת ישראל."

הכרזת המדינה פתחה את השלב השני, המכריע, של מלחמת העצמאות, ונתנה את האות לצבאותיהם של מדינות ערב לפלוש לארץ. בכל החזיתות פרצו הקרבות במלוא עוזם.
בקרב מלכיה, שהיה אז בעיצומו, איבד הגדוד הראשון עשרים ושלושה חללים וכמאה פצועים, אבל עצר את הפלישה. עם רדת החשיכה, בהתקפה השמינית של הערבים, רחבעם חרק שיניים והורה לחייליו לסגת. בארבעים ושמונה השעות של מלכיה הוכיחו את יכולת העמידה של מעטים מול רבים, של דבקות במטרה, של חברות לנשק, של סַבִילות ועקשנות. שילמו ביוקר, אבל את המוטל עליהם מילאו.

הוא ידע שארוכה הדרך, והוא ידע שבסופה ממתין הניצחון. הקשיבי מולדת אהובה לבניך. אנחנו מגש הכסף עליו לך ניתנה מדינת היהודים.

לאחר שבועיים באו מעורף האויב במבצע שהיו בו הטעיה, תושייה ועורמה, ושבו וכבשו את מלכיה. אחרי כן ירדו לחזית המרכז למבצע "דני", שהיה מכוון לכבוש את הערים לוד ורמלה ולפתוח על ידי כך את כביש לטרון-ירושלים. ומשם ל"מבצע גי"ס", ומשם יצאו להגנת הנגב הנצור, למבצעי השחרור הגדולים.
במחצית אוקטובר 1948 פתח צה"ל "במבצע יואב" לפריצת המצור בנגב. ימים ספורים קודם, ניתנה הפקודה לפירוק הפלמ"ח. צבא אחד למדינת ישראל, אמר בן גוריון, והוא צבא ההגנה לישראל.
לפרק את הפלמ"ח? הייתכן?! נרעש, בעיצומם של הקרבות, כתב רחבעם מכתב לרמטכ"ל, רב אלוף - יעקב דורי:

"...בתמיהה ובכאב מרובה קיבלתי את הידיעה על פירוקו של מטה הפלמ"ח, ואיני יודע מכה יותר קשה שיכלה לנחות עלי דווקא בשעה זו, כאשר אני וחברי לחטיבה בת הפלמ"ח עסוקים בהכנות למבצע נגד אויב-פולש. ועל כל הידיעה וההכרה שאסור לנו להסיח את עצמנו מהמטרה הראשית - מהמלחמה באויב - גועש הלב ורוגזת הנפש על המעשה שנעשה בנו.
הצטרפתי לפלמ"ח לפני ארבע שנים, כאשר הוא עוד היה במחתרת, שעה שלא היה צו-גיוס. עברתי בפלמ"ח את כל "גלגוליו" מאז... את כל המסעות האלה עשה הגדוד בגלל היותו "פלמ"ח", בגלל רוחו-זו המיוחדת, בגלל אמונו זה המיוחד, ... הפלמ"ח זהו המעיין והמקור ממנו שאבנו את היכולת...
נטלת זאת מאתנו - נטלת הכל מאתנו.
פלמ"ח - זהו ביתי ומכיוון שמתנכלים לו, הורסים אותו - כאילו החריבו לי את ביתי. ועל כך אני מעיז להרים את קולי ולבקש ולדרוש - אל יעשה כזאת!
במשמעת ובברכת פלמ"ח, רחבעם זאבי
קמ"ן חטיבת "יפתח"-פלמ"ח
רוחמה, 14.10.48"