רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

ילדות
למדתי לקרוא ולכתוב מעיתון "דבר", שהורי היו חתומים עליו מיומו הראשון. הייתי מנאמניו של "דבר לילדים" וגדלתי אִתו ועם "דבר" - עיתון פועלי ארץ-ישראל.

"למדתי לקרוא ולכתוב מעיתון "דבר", שהורי היו חתומים עליו מיומו הראשון. הייתי מנאמניו של "דבר לילדים" וגדלתי אִתו ועם "דבר" - עיתון פועלי ארץ-ישראל. אבא ז"ל כתב ב"דבר", לפעמים בשמו ולפעמים בפסבדונים כמו ש. אבי ר"ז.
גם בימים שחברי באֹהלי הפלמ"ח עברו מ"דבר" ל"על המשמר" ול"למרחב", חיפשתי את "דבר" בחדרי התרבות ואצל חברי המשקים, ושמחתי ביום ש"למרחב" התמזג ב"דבר".

שלום כתה א', אמר רחבעם בשלהי אלול תרצ"ג (ספטמבר 1933) ב"בית חינוך לילדי עובדים". "צריך שהילדים יספגו את הערכים שלנו", אמרו שלמה זאבי וחבריו מן ההסתדרות. צריך שיתחנכו על ערכים של ציונות ועל ערכים של עבודה ועל ערכים של שוויון. לא את מה שלומדים בחיידר מזה ובבתי הספר של הקפיטולציות השונות כמו 'למל' או 'אליאנס' מזה.
הלכו ולקחו בית מגורים ליד הכנסיה ברחוב החבשים, פתחו בו שלוש כתות, אלף עד גימל, ושכרו מורים בעלי שיעור קומה ותפיסת עולם ציונית סוציאליסטית שמקפידים על עברית תנ"כית גבוהה ומדויקת, שמלמדים לא רק מתמטיקה ותנ"ך וטבע אלא גם את אהבת העם והארץ ואת תורת השוויון הסוציאליסטי.
מעתה אמור 'בית חינוך'. לא עוד 'בית ספר'.
העסקנים יוצאים להתדפק על דלתות החברים כדי לאסוף תלמידים. האנשים מקבלים את דין התנועה ושולחים את ילדיהם למקום שנועד לגדל אותם להיות יהודי החדש, ישראלי החדש, 'צבר'.
בן שש התייצב רחבעם ליום לימודים ארוך שמסתיים בארבע אחר הצהריים, עם ארוחת צהריים ועם תורנות במטבח. עם מקצועות עיוניים לצד הרבה אמנות ומלאכת כפיים ועבודה בשדות של קריית ענבים או רמת רחל. עם חגים בעלי צביון יהודי-אנושי ועם טקסים מרגשים. "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו..." מדי שנה קרא מדי שנה בי"א באדר התלמיד שקולו חזק, ורחבעם שינן לעצמו, לזכור ולא לשכוח, ולא לסלוח.
חינוך מתקדם ופתוח שבו עוסקים הרבה בענייני דיומא.
ומה הם 'ענייני דיומא'? לא זוטות של מה בכך, אלא דברים הרי גורל. על כתפיהם הרכות מונחת משימה כבדה: להשריש את העם במולדתו.
לזרעך נתתי את הארץ הזאת. לךָ הארץ לרִשתה.
הלא מנגד - כבר שלוש שנים שהממשלה הבריטית מבקשת למצוא עילה כדי להיפטר ממדיניות הבית הלאומי. באוקטובר 1930 שוב הוציאו 'ספר לבן' ובו רמזו על הכוונה להגביל את המפעל הציוני הגבלות חמורות, והתרככו מעט כשהודיע ד"ר וייצמן על רצונו להתפטר מן הנשיאות של ההסתדרות הציונית ומראשות הנהלת הסוכנות.
במסדרונות הסוכנות התווכחו החברים בלהט. אלו בעד המדיניות המתונה של ויצמן, אחרים בעד גישה חדשה, תוקפנית ובלתי מתפשרת.
ושוב הערבים מחוללים מהומות. ההגבלות המוטלות על היהודים אינן מספקות אותם. אבל הנציב העליון החדש, סר ארתור ווקופ, משליט סדר במהירות ומרגיע את הרוחות.
בתחילת שנת 1933 התמנה אדולף היטלר לקנצלר של גרמניה. שיכורי ניצחון צעדו פלוגות הסער של המפלגה הנאצית ברחובות, בחולצות חומות, בנעלים מסומרות, שרים על הדם היהודי הניתז מהסכין. בארץ ישראל מופיעים הפליטים הראשונים מגרמניה הנאצית, אלה שהבינו בעוד מועד וברחו בעור שיניהם. הילדים-עולים-חדשים שמגיעים לבית-חינוך לילדי ההסתדרות, מספקים עילה נוחה לדבר עם תלמידי כתות א' ו-ב' ו-ג' על הסכנה הנשקפת ליהודים מן המשטר הנאצי ובאותה הזדמנות לשוב ולטפטף את שלילת הגלות.
שלמה זאבי חזה שחורות. הוא ידע שהוא צריך למהר ולהוציא את המשפחה מזדונסקה וולה שבפולין ולהביא אותם לכאן, לארץ ישראל. הוא ידע שכאן, הבריטים מצמצמים למינימום את מספרם של הסרטיפיקטים, רשיונות העליה. ישב וכתב לפולין: עֵת המלחמה הקרבה היא העת לעקור נטוע בגולה. האדמה בוערת מתחת לרגליכם, ואי אפשר לדחות עוד את 'בשנה הבאה בירושלם'. פה התרוצץ במסדרונות המוסדות והקיש על כל דלת עד שהיו בידו הסרטיפיקטים יקרי המציאות להורים ולחמש האחיות ולאח, ולא נחה דעתו עד שדרכו רגליהם בארץ הקודש.

"אבא ראה את השואה מתקרבת. אני זוכר שב – 1938, כשהיטלר סיפח את חבל הסוּדֶטים, הוא בא ואמר: בואו נציל את יהדות צ'כיה. אמרו לו שהוא מגזים. הוא אסף פרוטה לפרוטה, נסע לצ'כיה ולרומניה ודיבר על לב היהודים שם לעלות. בשובו סיפר לי על בית הכנסת אלטנוילנד בפראג, על קהילות יהודיות ותרבות יהודית שעוד מעט ייעלמו."

בקיץ שאחרי עלית הנאצים ולפני כתה א' נפל דבר ביישוב. ד"ר חיים ארלוזורוב, נציג ההסתדרות הציונית בארץ, נרצח. החשדות ברצח, שבוצע ככל הנראה על ידי עבריינים ערבים, הוטלו על קבוצת רוויזיוניסטים קיצונית. לא הועיל הזיכוי במשפט. רבים מן החברים במפלגות הפועלים הוסיפו להאמין באשמתם. שנאה מפעפעת התגלגלה מהבתים לרחובות. "כך הולכים השותלים" שרים ילדי בית-חינוך בט"ו בשבט. אלו צועדים בתהלוכה לאורך הרחובות יפו, בן יהודה והמלך ג'ורג' (מהסוכנות ועד ביקור חולים), מניפים דגל כחול לבן לצד דגל אדום, ובית"רים צעירים מתנפלים עליהם ומפליאים בהם מכות. בתהלוכה הבאה כבר ליוו אותם סדרנים מהפועל.
אבל בבית, שמע רחבעם את קולו של אבא אומר שוב ושוב לחברים המתלהמים, תירגעו שאם לא כן תפרוץ בינינו מלחמת אחים. מתון, וצלול וברור. יריבים-אחים אנחנו. לא אויבים.

"ברשותי מכתבים שאבא כתב לאנשים שהשתייכו למה שקראו אז "הרוויזיוניסטים" או "החוגים האזרחיים" והוא חתם בהם בב"ח (בברכת חברים)... לא אגיד שאז שררו יחסי אהבה בין מפא"י והרוויזיוניסטים, שלא לדבר על פ.ק.פ (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית), שחבריה היו עוכרי ישראל, אבל נדמה לי שאנשים, כאשר נפגשו או גרו בשכנות,
לא שנאו זה את זה כמו היום."

את כיתה ד' לא ניתן יהיה לשכוח. המאורעות פרצו כמה חודשים קודם. אפריל 1936, ויום אחד אבא מגיע מהעבודה נסער ומספר לאמא בשקט, אולי אפילו באידיש, כדי שהילדים לא יבינו: ביפו התחוללו פרעות דמים. אספסוף ערבי התנפל בסכינים על יהודים ביפו. הוצתו חנויות. נעשו מעשי ביזה. 16 יהודים נרצחו בשני ימי פרעות.
הנה, שב ועולה זיכרון הילדות הראשון: המון מתלהם וצועק, "אִטבח אל-יהוד!" (לשחוט את היהודים!), "פלשתין – בלדנא ואל-יהוד – כלבנא!" (פלשתין-ארצנו, והיהודים – כלבנו!)".
אמנם עדיין לא הגיעו לירושלים, אבל אין לדעת. בינתיים מכריזים הערבים על שביתה כללית. החיים, הם אומרים, לא ישובו למסלולם אלא אם ישימו השלטונות הבריטים קץ להתפתחות המפעל הציוני ויאפשרו הקמתה של ממשלה ערבית בארץ.
179 ימים נמשכה השביתה, והמורים בבית-חינוך אומרים, מעז יצא מתוק. קודם צריך היה להיאבק על עבודה עברית וההסתדרות נאלצה להתארגן נגד הפרדסנים שמעסיקים ערבים, והנה כל זה נפסק. יהודים התחילו לעבוד בכל עבודה. גם בעיר וגם בכפר. עכשיו, אומרים המורים, כשהעבודה הגופנית נעשית כולה בידי יהודים, אנו בדרך להגשמת האידיאל הציוני: להיות עם נורמלי. ועכשיו ילדים, נשיר:

פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקווה
פה נבנה ופה ניצור
חיי חופש חיי דרור

באוקטובר, קצת יותר מחודש לאחר תחילתה של כיתה ד', נסתיימה השביתה.
כפות מאזני הגורל. מחד: 91 הרוגים, 369 פצועים, מאות בתים הרוסים וגם 13 בתי חרושת ובתי מלאכה, הושמדו 200,000 עצים וגידולי חקלאות בשטח של 17,000 דונם. מאידך: היהודים, על אף קו ההבלגה, הראו שהם מסוגלים להפעיל כוחות צבא. הבריטים הקימו את חיל-הנוטרים שהורכב ברובו מאנשי ההגנה. כ – 30,000 עולים הגיעו לארץ, ובסופה של השנה הגיע מספר היהודים ל – 400 אלף. גולת הכותרת – בתל אביב הוקם הנמל העברי הראשון, והילדים בבית חינוך שרים במלוא גרונותיהם שיר חדש:

תכלת מלמטה ותכלת מעל,
ככה נבנה פה נמל, פה נמל!

בכיתה ד' הגיע המורה המיתולוגי משולם הלוי, ומיד החל להעניק להם הוויה מחנכת, מאוד מוגדרת, של ציונות סוציאליסטית, הגשמה, מה שיקרא מאוחר יותר אקטיביזם ציוני.
"בלתי אפשרי לחנך אותנו לדָבַר אחד, ובפועל לנהוג אחרת", התריס רחבעם מאוחר יותר, כבר כבן שתים עשרה. לתלמידים נודע כי עומדים לפטר את השרת הותיק אחרי שנים של עבודה מסורה ונאמנה, והוא, רחבעם, יגן על השרת גם אם עלול הדבר לעלות לו בעונש.
"אחרי הכל, לא מדובר בשרת, מדובר ברעיון, ומרגע שאתה מאמין בו אתה דבק בו ואתה נלחם עבורו", אמר לחברים.
"מה עושים?"
- "שביתה".
איך עושים?
– "מסתתרים בצריף של המחנות העולים עד שתשונה הגזירה. שידעו שאנחנו, תלמידי בית ספר של פועלים, חברי תנועת הנוער המחנות-העולים לא ניתן שיפגעו בשכרו של השרת! מלמדים אותנו להיות הגונים וישרים? מדברים על רעיונות גבוהים? רעיונות צריך לבצע! לא רק לדבר".
וכשנמצאו, והמורה קרא בשמותיהם, והחלו אחד אחד לצאת בדרכם חזרה לכתה, רחבעם צעק, "חברה לתעלה!" ומיד הסיט את כולם לצד הדרך.
את פיטוריו של השרת דחו למועד אחר.

בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער "המחנות העולים". הבית, בית הספר והתנועה, התנועה, בית הספר והבית. אלה שלושת המעיינות. כלים שלובים שמשלימים זה את זה. מכאן והלאה תהיה המשימה ברורה יותר.
טיילו במשעולים בהם פסעו רגלי מצביאים ומנהיגים ונביאים ושופטים. דבר אחד הוא לקרוא פרק בתנ"ך בין ארבעה קירות של כתת הלימוד, ודבר אחר לשמוע את דברי הנביא עמוס במולדתו, במערת חריטון שליד תקוע: "ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל. כה אמר ה', על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו...". ואין צורך להוסיף ולומר להם, מולדתו של הנביא היא מולדתכם.
וכשעמדו רגליהם בנבי סמואל, במקום בו עמדו רגליו של שמואל הנביא באמרו "קבצו את כל ישראל המִצפתה ואתפלל בעדכם אל ה'", וכשפסעו בעקבות מסע הכיבוש של יהושע, וכשנעצרו ב"שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", רחבעם ידע: הוא שייך למקום והמקום שייך לו.
לךָ הארץ לרִשתה.

המורים (של אז!) בבתי-הספר והמדריכים בתנועות-הנוער ידעו את ערכו החינוכי הרב של הטיול. הם ידעו שאין כמו הטיול לחישול גופני, פיתוח הסבילות והמשמעת. הם ידעו שהסברת פסוקים ופרקים בתנ"ך ובספר האגדה טוב שייעשו בשדה, ואפילו בבמת התרחשותם. הם ידעו שאין כמו בטיול לראות ולהבין את פרקי הטבע - החי, הצומח והדומם. הם השכילו לנצל את הטיולים כדי לפתח את הרגשת ה"ביחד", גיבוש החברה, ההסתייעות בעזרה הדדית, החברות והרעות. הם פתחו צהרים להבנת ולהכרת העם הערבי שחי בשכנות. הם העמידו תלמידים רבים להכרת הארץ - דבר שהשפיע רבות לאחר מכן במפעלי ההתיישבות ובמסעות המלחמות. הם השתמשו בטיול ככלי הכי טוב כדי לפתח את אהבת המולדת או כפי שקראו לזה אז "פיתוח הרגש הלאומי".

"תלמיד מאוד מוכשר אבל אינו משקיע", אמרו המורים, ושלמה זאבי אמר, "את מיטב הזמן מקדיש הנער לתנועה. למחנות העולים". במקצועות שאהב, תנ"ך, ידיעת הארץ, טבע – הציונים מעולים, והוא מעדיף, כך מעידים המורים, חקרנות עצמאית בנושאי ארץ ישראל.
אין אתה יכול להתרעם על בנך כשהוא הולך בדרך שאתה התווית לו, של אהבת האדם ואהבת העם ואהבת הארץ. ואין אתה יכול שלא לכבד את תלונתם של המורים. בערב, ליד השולחן הקטן שבמרפסת, אמר לרחבעם, "קוהלת, פרק ג' פסוק א': 'לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים...' עתה עת ללמוד".

בכתה ה' החליטו רחבעם וחברו אלעד להוציא את עיתון בית הספר. "דְבַרֶנוּ זה" קראו לו. אלעד, חביבו של המחנך, על התוכן. אסף וריכז חומר. רחבעם, הרוח המניעה והדוחפת, כתב את כל העיתון באִבחה אחת בכתב ידו הקליגרפי. אחר כך שכפלו בהקטוגרף (מכונת הספירט הידנית) והלכו להפיץ את העותקים.
אחרי ששקד על מעשה היצירה האינטלקטואלית, יכול היה לשבת בקולנוע ובעדינות לברג את דרגות הכוכבים העגולים על כותפות הקצין הבריטי שיושב לפניו ורואה סרט. היו שראו בזה שובבות ילדותית והיו שראו בזה אומץ לב והיו שראו בזה דרך להשפיל את הבריטים.
באויב צריך לפגוע. בכל דרך. לא להניח לו. כך למשל ביריבות הגדולה נגד הפ.ק.פ, מפלגת הקומוניסטים הפלשתינאים. בכל פעם שהם תולים כרוזים עם "השמש הגדולה. סטאלין אבי העמים", רחבעם מגלף חותמת מתפוח אדמה עליה כתוב "עוכרי הציונות", טובל אותה בכסת הדיו שעל שולחנו (כמובן שכתב רק בעט ציפורן. גם כאשר יגיעו עטי ה'בירו' הכדוריים ייאסר על התלמידים להשתמש בהם כדי שלא לקלקל את כתב ידם).
משכים לקום, והולך באשמורת בוקר להטביע את החותמת על כל אחד מהכרוזים שהקומוניסטים הדביקו בלילה. בהתמדה. ללא לאות. יושף! יושף! הוא קורא מן הרחוב לחברו שמתגורר בבית הסמוך. יוסף, לפעמים מתעורר, לרוב מעדיף להתכרבל עוד שעה בתוך המיטה הנוחה. בין אם יצטרף ובין אם לאו – רחבעם ילך לבצע את המשימה שלקח על עצמו. אינך יכול להניח ידך מן המאבק אלא כשתנצח בו.

בשנת 1937 היה מי שחשב שהחלום עומד להתגשם. ועדת פיל שמינתה הממשלה הבריטית סיימה חקירה יסודית בנושא ארץ ישראל והפתיעה בהמלצה לחלק את הארץ לשתי מדינות. מדינה יהודית זעירה תוקם בגליל, בעמק ובשפלה, ומדינה ערבית שתקיף את רובה של ארץ ישראל המערבית.
ומה עם הגאיות וההרים עליהם פסעו נביאים ומלכים ואבות העם? ומה עם לךָ הארץ הזו לרִשתה?
"בוא אתי", אבא אמר לרחבעם בשבת אחר הצהריים, והלכו למנחם אוסישקין.
"לא יקום ולא יהיה" שמע שם מכל עבר.
"רק את שלמות הארץ".
"את ארץ ישראל לא ניתן לגזור לגזרים".
"גם במחיר פילוג התנועה הציונית?"
"גם במחיר פילוג התנועה. ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה".

המחנה האחר, ובראשו נשיא ההסתדרות הציונית דר' חיים ויצמן, היה מוכן לפשרה טריטוריאלית. לא כך מנהיגם הקיצוני של ערביי פלסטין, חאג' אמין אל חוסייני.
עד שהיהודים מתווכחים בינם לבין עצמם פרץ הסיבוב השני של המרד הערבי, מאורעות תרצ"ח-תרצ"ט.
"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו..." קראו בהלווית הענק של חמישה שנרצחו בהרי ירושלים. ושוב אותו זיכרון ילדות, "איטבח אל יהוד!"
מקור-ברוך שכונת ספר, והקולות נשמעים בבירור. "איטבח אל יהוד". "פלשתין – בלדנא ואל-יהוד – כלבנא". ההורים חברי ההגנה יוצאים לשמירה. הפעם לא בקלע ובשמן רותח ובמים. הפעם בנשק. חלקו בלתי לגאלי וחלקו מידי הבריטים. הרי הנוטרים, 2863 איש, ממש צבא עברי קטן. לימים, מהם יצאו מנהיגי צה"ל.
כשההגנה הלכה והתחזקה לקראת הבאות, פתחו שני ערבים באש על היוצאים מסרט בקולנוע אדיסון. הרגו שלושה יהודים. אחד מהשלושה, ממפקדי ההגנה המתגורר בשכונת כרם הסמוכה. שוב לוויה גדולה. יזכור עם ישראל את בניו.
התווכחו על מדיניות ההבלגה. ההתקפה הערבית על היישוב היתה בשיאה, ויצחק שדה, סמל בצבא הצאר וידיד של טרומפלדור האגדי, אמר: "את המלחמה יש להעביר לשטח האויב". לא עוד שמירה והגנה סטאטית.

החטא ועונשו: ממשלתו של צ'מברליין, בניסיון כושל להפיס את דעתם של הערבים, חזרה בה מהצעת החלוקה. וועדה בראשותו של סר וודהד הציעה לצמצם את גבולות המדינה היהודית ל – 1000 קמ"ר בלבד. את המנהיגות הערבית ההצעות הללו לא סיפקו.

הילדים במחנות העולים רוחם סוערת. מתי כבר יקראו להם ל'הגנה' כדי שיוכלו לקחת חלק ממשי במאבק? הם שואלים את המדריך הנערץ עלי בן צבי (בנו של הנשיא יצחק בן צבי, שנהרג מאוחר יותר בבית קשת). לא רחוק היום, עלי אומר להם, ומחשל אותם בסיורים של "הקפה גדולה", וישן אתם בהרים ובמדבריות, כמו שאומר התלמוד: "מוטב ללון במדבריות ארץ-ישראל ולא ללון בפלטריות (ארמונות) של חוצה לארץ". ומחזק בהם את הביטחון: לךָ הארץ הזו לרִשתה.
בינתיים הם מתקוטטים עם ילדי קבוצת הכדורגל הערבית שמשחקים במגרש שליד התנועה.
"שלנו הזכויות על ארץ ישראל! זה לא המקום שלכם!" הם אומרים
"רוּח' מִן הוֹן!"
"אתם כאן תושבים זמניים".
"פלשתין בלדנא ואל-יהוד כלבנא"
ורחבעם מכין חותמות מתפוחי האדמה, "מוות למופתי", "ארץ ישראל ליהודים", טובל בדיו ומחתים על לוחות מודעות.

בשלהי שנת 1938 היתה האוכלוסיה הערבית חבולה, רעבה ומותשת מהחלטות מנהיגיה, והמרד הידרדר למלחמת אחים עקובה מדם. לבריטים נותר רק להשלים את המלאכה.

החטא ועונשו: במאי 1939 הודיעה הממשלה הבריטית ב"ספר לבן" שבכוונתה להפוך את ארץ ישראל המערבית כולה תוך עשר שנים למדינה עצמאית שתהיה קשורה בבריטניה. בינתיים תצומצם העליה ל – 75000 איש במשך 5 שנים, ולאחר מכן לא תורשה עליה נוספת אלא בהסכמת הערבים. שני הצדדים התנגדו. אשר על כן, הודיעו הבריטים, בכוונתם להגשים את התוכנית בעצמם. קולות ההתנגדות שנשמעו מכל רחבי העולם, לרבות מוועדת המנדטים של חבר הלאומים, לא מנעו את רוע הגזירה. הוחמרו הגבלות העליה ונאסרה רכישת קרקע ע"י יהודים בחלק הארי של א"י המערבית.

בגרמניה ובפולין הגיעו רדיפות היהודים לשיא. תחנות הרכבת באירופה המו פליטים חסרי יעד. מתי מעט זכו באשרת כניסה לארץ ישראל. ספינות המעפילים הוסיפו לפרוץ את ההסגר על חופי הארץ. היישוב פתח במאבק נגד גזירות הספר הלבן וחברי 'המחנות העולים' היו בין הצעירים הזועמים שיצאו אל הרחובות באחת ההפגנות האדירות ביותר שידעה הארץ, והשמיעו קריאות גנאי נגד ממשלת בריטניה.
ודוד בן גוריון אמר, "הפגנה זו מסיימת את עידן הציונות המדינית ופותחת את עידן "הציונות הלוחמת".

ובסוף כתה ז', לא ידוע מה היה הקש ששבר את גב הגמל, קרא המורה המיתולוגי משולם הלוי לחבר שלמה זאבי ואמר, רחבעם יעלה לכתה ח', אבל לא בבית ספרנו.