רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

דרכו הפוליטית
התחנכתי בבית שבו אבא אמר כי צריך לברוח מן הפוליטיקה. קראנו הרבה תנ"ך בבית וכל פעם היה אבא חוזר לפרק ט' בספר שופטים, למשל יותם המפורסם: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך".

"התחנכתי בבית שבו אבא אמר כי צריך לברוח מן הפוליטיקה. קראנו הרבה תנ"ך בבית וכל פעם היה אבא חוזר לפרק ט' בספר שופטים, למשל יותם המפורסם: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך".

פנו העצים לנותני הפרי, לזית, לתאנה ולגפן, אך אלה סרבו למלוך ורק האטד העקר והקוצני הסכים לשלוט עליהם. ולא רק זאת, אלא שמיד התחיל לאיים: "אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, באו חסו בצלי, ואם אין - תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שם, ט, טו)

רחבעם לא רצה ללכת לפוליטיקה. הוא חשב שהפוליטיקה לא מתאימה לו, והוא חשב שהוא לא מתאים לפוליטיקה. אבל את עמדתו המדינית לא היסס להביע: "אני בעד ארץ-ישראל השלמה והגדולה", אמר נחרצות.
כשהשתחרר מצה"ל, בשנת 1973, מתח ביקורת קשה על המהירות הבלתי נסבלת בה חבריו, קציני צה"ל, מוצנחים הישר לחיים הפוליטיים, תוך שימוש ביוקרה ובהשפעה שצברו כבעלי דרגות גבוהות. כשלעצמו הבטיח שגם אם יחשוב על פוליטיקה, ייקח לעצמו תקופת צינון ארוכה עד שיחבור לתנועה זו או אחרת.
שתי המפלגות הגדולות, המבקשות לשבץ גנרלים ברשימותיהן כמו שמשבצים כוכבים בנזר, פנו אליו בהצעות קוסמות. אחרי הכל, אלוף פיקוד כריזמטי, לעתים קונטרוברסלי. להתעלם ממנו אי אפשר. בשני הצדדים ידעו: גנדי עשוי מהחומר ממנו קורצו מנהיגים. לכל בן אדם יש מחיר, אמרו, והבטיחו לו מיני הבטחות. הוא סרב. הלך לחפש עבודה בתחום היצירה, מצא את המוזיאון וראה ברכה בעמלו.
אבל בחוץ כבר רחשו רוחות רעות. הבקיעים שנתגלעו בחלום הציוני החלו להעמיק לכדי שבר. האינתיפדה, אותה התקוממות פלשתינאית עממית, מצליחה לתקוע טריז, לחצות את העם. המחנה הלאומי לכאן, מחנה השלום לשם. אלה מבקשים להיאחז בארץ-ישראל השלמה בכל מחיר, ואלה נכונים לוותר על חלקי מולדת. ובימים ההם אין מלך בארץ, איש הישר בעיניו יעשה. האם אפשר שישב לו במגדל השן של המוזיאון, יתחפר בעבר ולא יטה שכם לבניית העתיד?

"לא רציתי ללכת לפוליטיקה מפני שאני בוחל בה. גם כיום, כש"הולך" לי טוב בפוליטיקה –
למרות שאני עובד קשה ו"חורש" את הארץ באספות – אינני מתלהב ממנה."

מה בסך הכל רצה? – להחזיר את תנועת העבודה לעקרונות ההיסטוריים שלה: ארץ-ישראל לעם ישראל. מולדת אין מחלקים.
הלכו הוא וצבי שילוח לשמעון פרס, ואמרו, אנחנו רוצים להקים תנועה הדוגלת באקטיביזם ציוני - ארץ-ישראל השלמה, היפרדות העמים - ושאומרת בצורה גלויה "טרנספר". ורוצים שתהיה נלווית למערך.
הם גדלו בתנועת העבודה, והאכסניה הזו נראתה להם ביתם הטבעי. פרס גילה התלהבות שהסתיימה בלא כלום.
מילא. אין הצלתו של עם ישראל תלויה ברצונו של מנהיג פוליטי זה או אחר, ובידיהם הרעיון האחד שיכול להבטיח את קיומו של עם ישראל במולדת האהובה, ולהביא לקץ שפיכות הדמים בין הישראלים לפלשתינאים, ואותו יש לקדם. הפרדת העמים הכרחית, ארץ-ישראל היא ביתו של העם היהודי ולכן אין מנוס מלבצע טרנספר ברצון.

שלהי שנות השמונים, עשרים שנה אחרי ההתרגשות של "הר הבית בידינו" ו"העיר שחוברה לה יחדיו" ו"עכשיו אפשר לים המלח בדרך יריחו", זוהר הניצחון של מלחמת ששת הימים הועם זה מכבר. העם המנצח שהעולם סוגד לו, הפך לעם כובש שהעולם מתעב. והבקיעים בתוכנו. הטלת הספק בצדקתה המוחלטת של הציונות. מה קרה למילה 'כיבוש'? תהה בינו לבינו. מתי הפכה זו עורה והיתה למונח שלילי? אותנו חינכו על כיבוש הארץ, כיבוש השממה, כיבוש ביצות וכיבוש עבודה עברית! הילה כיבוש היתה הדגל של הציונות!
כל כך הרבה דברים לתקן! אבל הדוחק מכולם הוא הצורך לפתור: אנחנו ניצחנו את הערבים במלחמות, והם מנצחים אותנו בדמוגרפיה. בארצנו הדמוקרטית, ואין הוא רוצה אלא ארץ דמוקרטית, לא רחוק היום, למעשה כבר בשנת 2000, שיוכלו הם להכריע מי נשיא המדינה ומי ראש הממשלה ומי שר הביטחון. מדינה שבה היהודים יהפכו למיעוט לא תוכל להיקרא עוד 'מדינת היהודים'. והמפלגות הקיימות, איזה פתרון הן מציעות? -
המערך אומר, בואו נברח מהר מיהודה ושומרון ועזה ונציל את דמותה ופרצופה של המדינה היהודית. באים הדמוגרפים ואומרים להם, בסך הכל אתם מרוויחים זמן. גם בתחומי הקו הירוק הדמוגרפיה שלהם תנצח, בשנת 2040. הליכוד אומר, ארץ-ישראל השלמה, אבל שוב, מה על הערבים? מה נעשה עם מיליון וחצי פלשתינאים? אין הוא יכול להבין מדוע איש אינו מיישיר מבט אל העובדות, ורק זאת הוא יודע, שבדרך הזו אנו שולחים את בנינו למלחמות אבודות מתש"ח ועד היום.

את "מולדת" הקים בשנת 1988 כתנועה רעיונית, אבל החברים סברו שאין מנוס מכניסה לפוליטיקה. היא הכוח המניע. רחבעם התנגד ללכת לבחירות ברשימה עצמאית, אבל הרוב החליט בניגוד לדעתו. "עם ישראל נתון בשעה מאוד גורלית" אמרו, והוא אמר, "כך היה מאז שאני זוכר את עצמי. תמיד הימים היו טרופים". אבל הסכים אתם שצריך לעשות מעשה. שבעניין עתידה של ארץ-ישראל אנחנו נמצאים חמש דקות לפני שתים עשרה. ובלי ארץ-ישראל הרי אין לעם ישראל קיום.

חודשים ספורים לאחר מכן התקיימו הבחירות לכנסת. רעיון הטרנספר זיכה את "מולדת" בשני מנדטים, ויצחק שמיר הזמין את רחבעם זאבי להצטרף לממשלתו.
במסגרת המו"מ עם הליכוד על כניסה לממשלה, תבעה המפלגה הצעירה כמה שינויים בקווי יסוד. אחד מהם, להשתית את החינוך על ערכי הנצח של עם ישראל: תורת ישראל, תולדות עם ישראל ולימודי מולדת.
"מדוע אתם מתעקשים על התורה? אפילו מפלגות חרדיות אינן דורשות זאת!" שאל השר נסים,
"אנחנו בעד ארץ-ישראל", השיב רחבעם.
"זאת איני מבין, אבל מדוע תורת ישראל?"
"מהיכן נגזרת ארץ-ישראל?" נענה, "מן האטלס? מחבר הלאומים? – מתורת ישראל! לכן כתבנו זאת במצע הבחירות שלנו, ולכן אנו תובעים שינוי במערכת החינוך, שיהיה לו ביטוי בקווי היסוד".
על אף שבאותה עת "מולדת" לא נכנסה לממשלה, אלא רק בשנת 1991 בעקבות מלחמת המפרץ, ובכל זאת, לראשונה בתולדות המדינה נכתב בקווי היסוד שהחינוך במדינת ישראל יושתת על תורת ישראל.
לאחר כשנה פרשו, בעקבות השתתפותה של ממשלת שמיר בשיחות מדריד.

"כשהייתי לאחרונה בארצות הברית, עוד לא כשר בממשלה, באתי לרבי (מלובבאביץ') ואמרתי לו: כחבר כנסת, מה עלי לעשות ולא עשיתי עדיין למען ארץ ישראל? (והוא ענה) להפיץ תורה. ובעצם מולדת עושה זאת כל הזמן. מולדת אומרת שתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה עיקרים שחברו יחדיו. טול אחד מן השלושה ושני האחרים בטלים."

הציבור בארץ נחשף לפרלמנטר מסוג אחר. האיש שעל צווארו ענד תמיד שרשרת ועליה דיסקית מתכת הנושאת את שמות שמונת השבויים והנעדרים, מתריסה בהפגנתיות: אינני מוכן לשכוח!
אילו יכול היה מוסיף את שמו של המרגל הכלוא בארה"ב, ג'ונתן פולארד, שעשה מאמצים כבירים לשחרורו.
פרלמנטר עיקש, חרוץ ונחרץ שאינו מחסיר ישיבה, מעלה שאילתות, נואם נאומים. לארץ-ישראל הוא קורא "מולדתנו האהובה", ואת דבריו הנוגעים בגורלו של עם ישראל יסיים תמיד במלים "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום".

ככל שדיבר בדרכו הגלויה, הבהירה, על רעיון הטרנספר – העברה מסודרת של האוכלוסייה הערבית לאחת או יותר מארצות ערב – כך ניתב עצמו לעמדת הסמן הימני בפוליטיקה הישראלית, ונמצא מותקף על ידי התעמולה הפלשתינאית והערבית שֶשָשָה לגדף אותו. ונמצא מותקף לא פחות על ידי יריביו הפוליטיים, שֶשָשוּ לסלף את משנתו הפוליטית ולהציג אותו כגזען.

הוא גזען? - ולא יכול היה לדעת אם בּורוּת היא, או שמא רשעות. הרי ל'מסדר הגזענים' שדרשו טרנספר שייכים רבים, ביניהם בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, חיים וייצמן, מנחם אוסישקין, ולטר לאודרמילק, ישראל זנגוויל, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, משה שרת, שלמה לביא, ברל לוקר, דוד רמז, אליעזר קפלן, אהרון ציזלינג, חיים הזז, נתן אלתרמן, יגאל ידין, יצחק רבין ואפילו הלורד פיל, שוועדה בראשותו הציעה זאת עוד בשנת 1937.

הוא גזען? - סע לגליל ותראה כפר בדואי שהרחוב הראשי אצלם נקרא "רחוב גנדי לכבוד ידידנו האלוף רחבעם זאבי". למה? – מפני שהוא הפך עולמות עד שסללו בכפר כביש, והתקינו תשתיות חשמל ומים, ובנו בית ספר כמו אצל היהודים. ככה יעשה לבני השבט שהלכו אתנו בארץ המרדפים, במלחמת ההתשה, ושחמישה קברים של בנים-לוחמים כרויים בפאתי הכפר.
הוא גזען? – תשאל את הערבי שאתו הלך לבית החולים תל השומר כדי לטפל באשתו העקרה, ואת הבדואי מהצפון שהיה גשש ודאג לסדר לו עבודה, ואת הערבי שהוא ביקר בבית החולים כשעבר ניתוח עיניים, ואת האבלים בגליל שהגיע לנחם, והגשש הבדואי הנכה שבזכויותיו טיפל, והצעירה הערביה שדאג לה להכנסת כלה. אפשר לקרוא גזען לאיש שערבים מתדפקים על דלתו ומבקשים עצה ועזרה וסיוע? - נכון שהוא עוזר לאלה שגילו לויאליות למדינה ולחמו לצדנו גם בזמנים הקשים.

ב - 1955 הלכו וגברו ההסתננויות הרצחניות מרצועת עזה ומהר חברון. מדי לילה חדרו חוליות ששילחו מוות ושכול בבתי ישראל.... כשחיפשנו אמצעים להדביר את הטרור ההולך וגובר, הציע לי חיים לבקוב לנצל את כישוריו של עמוס ירקוני (הוא עבד אל-מג'יד ח'אדר מן השבט הבדואי ערב-מזאריב), מכרו ומודעו משירות משותף ביחידת המיעוטים...ירקוני נענה להצעתי להצטרף ליחידה קטנה שתילחם במסתננים, ומאז ואילך התפתחה בצה"ל תורת הגששות, שהוא אביה החוקי והאגדתי.
עמוס ירקוני הלך בשדות הדרום והנגב לאורך ימים ושנים. הוא נע בעקבות החודרים, ובעקבותיו צעדו לוחמים רבים, שלמדו אגב כך מהו מרדף... הוא נפצע פעמים מספר בהיתקלויות עם מחבלים, איבד יד וגרר רגל פגועה. גופו היה מחורר ככברה מכדורי אויב. אבל רוחו לא נפלה. הוא נשאר זקוף וגאה - כחייל וכקצין, וגם כבדואי ישראלי.
שמרתי על קשר הדוק אתו בכל השנים. סייעתי לו במלחמותיו עם ביורוקרטים שלא ידעו מי הגיבור הניצב מולם (ושהוא, בצניעותו, לא הזדהה בפניהם). כאשר זכה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי, בהמלצתי, גאתה גאוותו על שלא שכחוהו.
עמוס נפטר לאחר מחלה ממושכת, שגם את תלאותיה נשא בדרכו המיוחדת, מבפנים. אני "אשם" בקבורתו בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. דאגתי לכך משיקולים כבדי משקל, בהסכמת רעייתו, שנועצה בילדיה. ראש אכ"א ושר הביטחון דאז נענו לבקשה, מתוך הבנה ורצון טוב, בהתעלם מכך שסא"ל במילואים אינו זכאי להלוויה צבאית בבית-עלמין צבאי.
ששה תא"לים, פיקודיו בעבר, נשאו את ארונו. בעקבותיהם הלכו הנשיא הרצוג ורבים ממכריו מכל רחבי הארץ - בכללם יוצאי סיירת שקד, שאהבו והעריצו אותו, וזכרו לו את האבהות והדאגה שהרעיף עליהם.
...הנסיגה מהכוונה לקבור חייל יהודי ליד עמוס, בנימוק שאין מערבבים יהודים ולא יהודים, גרמה, אולי בלי כוונה, לנידוי המת בשל דתו השונה.
אחוות הלוחמים והחברות שנוצרה בינינו בשדות ישראל הוציאו אותי משלוותי, כפי שקרה גם לחברים אחרי. אם יחד שכבנו במארבים, מדוע אסור לנו לשכב איש לצד רעהו גם לאחר הפרישה מארץ החיים? לכן ביקשתי מהגורמים המוסמכים כי החלקה הפנויה ליד קברו של עמוס תישמר לי, בבוא יומי. כבן ירושלים, רציתי אמנם להיטמן בירושלים, שבה נקברו אבותי ואבות-אבותי, עד דור חמישי, אבל הברית החיילית והאנושית גברה על כך. אני תקווה שזה יהיה ביטוי להערכה ולהוקרה של חייל יהודי לחייל בדואי - וזכר לכך ששניהם עמסו על כתפיהם את הגנת הארץ במשך ימי דור ואהבו אותה, כל אחד בדרכו.

מיום לידתו ידע: עליו לתקן. את מה? – את אחיזת העם בארצו. איך? - ככל שגדל הלכה הדרך והתחוורה.
אפשר היו דברים קלוטים מן האוויר שנאמרו סביבו בשעה שהלך עם אביו, שלמה זאבי, לפגוש את ברל כצנלסון, חברו לחוג אנשי אחדות-העבודה ההיסטורית, ואפשר שלא. וודאי שכשבגר קרא את כתביו בעניין רב, מצא אותם ראויים להיות מוחזקים בכותל המזרח בספרייתו ולימים הריהו נוהג להשתמש בהם כבאסמכתא מוסרית. האיש הזה, שגם יריביו הפוליטיים יודו שהיה איש מוסר, הוא אבי תורת הטרנספר הציונית. והוא זה שאמר נכוחה לאנשי "השומר הצעיר": "לא היינו יכולים להקים את מרחביה ומשמר העמק בלי טרנספר".

"הציונות כולה היא ציונות של טרנספר. טרנספר של העם היהודי מן הגולה לציון, וטרנספר של הערבים מן הארצות השכנות לפלשתינה, שבאו לכאן על מנת ליהנות ולהתבשם מן הרווחה שהיהודים הביאו לארץ הזאת. עכשיו הגיע שעתו של הטרנספר השלישי, הפרדות העמים, כדי שיפסיקו לרצוח זה את זה. אם טרנספר אינו מוסרי גם הציונות אינה מוסרית - הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר עד האחרון בהם יושבים במקומם של 80 כפרים או שבטים ערביים, שנקנו, סולקו ברחו או טרונספרו".

נקודת המוצא: לזרעך נתתי את הארץ הזאת. לך הארץ הזו לרשתה. בראש ובראשונה יש להאמין בדבר הזה. ולדעת כי לעם ישראל ישנה זכות קיום ויכולת קיום רק בארץ-ישראל ועל פי תורת ישראל, ואין לו קיום ממלכתי יהודי בשום מקום אחר. לא ישיבה של עשרות שנים בארץ היא שמעניקה בעלות על הארץ, ולא היעדרות ממנה היא שמבטלת את הבעלות. האם פולין הפכה להיות ארצם של היהודים משום שישבו בה אלף שנים ואפילו מלך יהודי היה שם?
ועל מה נסמכת טענת הבעלות של הפלשתינאים? – חלקם באו לכאן מן הארצות השכנות בעקבות היהודים שהגיעו בעליה השניה, וככל שכאן התפתחה הארץ והתרבו מקורות הפרנסה, כך גדלה 'נדידת העמים'. רבים אחרים הגיעו לארץ זה מקרוב, במלחמת העולם השניה, שעה שהבריטים מנעו את כניסת ניצולי השואה לארץ, אבל הכניסו ארצה מאות ואלפי חורנים כדי לעבוד במחנות הצבא הבריטי. ואיך הפכו אלה שבאו הנה בעקבות סיר הבשר, הפיתוח וקידמה שהביאו היהודים מזה, ומקומות עבודה לצד שירותים אטרקטיביים שהביא השלטון הבריטי מזה, להיקרא "האומה הפלשתינאית"?
הם באו לכאן לשבור שבר, כמהגרים, מעשרים ואחת מדינות שיש להם, ואשר שטחן גדול פי 500 משטחה של ישראל הגדולה, ועתה הם תובעים מן היהודים את כבשת הרש הקטנה הקרויה ארץ-ישראל!

השלום ייכון רק כאשר העמים ייפרדו. ולכן "מולדת" ממליצה על טרנספר מרצון, בהסכמה בין הממשלות, לא בהכרח בהסכמת האנשים המועברים. בשנת 1920, לאחר מלחמת העולם הראשונה, קיבל ד"ר ננסן הנורווגי פרס נובל לשלום על טרנספר שיזם בין תורכיה ליוון, אבל שלושה מיליון אנשים שעברו מתורכיה ליוון ומיוון לתורכיה, לאו דווקא רצו לעזוב את בתיהם.
ובכל זאת, השלום בין העמים חייב זאת, בדיוק כשם שהטרנספר של תושבי ימית מסיני, שהיה למגינת לבם המוחלטת, נעשה בהסכם שהוביל לשלום בין מדינות. איך ייתכן שלגיטימי לטרנספר יהודים מבתיהם ורק ערבים אין זה לגיטימי לטרנספר?
הפתרון הזה אינו רק מעשי אלא הכרחי. בארץ-ישראל במוקדם או במאוחר יהיה טרנספר: של יהודים או של ערבים. ליהודים אין לאן ללכת. לערבים יש 21 אלטרנטיבות.

"כדי להבין את הסכסוך הישראלי-ערבי ולפתור אותו, יש לטפל בגורמי היסוד. אמנה חמישה מהם ומי שמסכים להם, אין לו מנוס מן הפתרון המוצע על ידי, דהיינו: טרנספר.

יש לנו בעיה דמוגרפית קשה מאוד בארץ ישראל. לדעת הדמוגרפים יגיעו היהודים והערבים ממערב לירדן לאיזון מספרי בשנת 2000. ובארצנו הדמוקרטית, ואנחנו רוצים לחיות רק בארץ דמוקרטית, יגיעו למצב בו יוכלו הערבים לבחור את הנשיא, את ראש הממשלה, את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל. כתוצאה מכך תיעלם המדינה היהודית בדרך דמוקרטית.

יש לנו בעיית שטח. ריבונו של עולם ברא את ארץ ישראל כחטיבה גיאופוליטית אחת. ארץ ישראל המערבית אינה ניתנת לחלוקה לישויות מדיניות נפרדות. כאשר זה קרה בהיסטוריה, היו מלחמות בין מי שישב בהר לבין מי שישב בשפלה ובדרך כלל היתה ידו של מי שישב בהר על העליונה. אנחנו יושבים בעיקר בשפלה.

המאבק בינינו לבין הערבים אינו מוגבל לשטחי יש"ע בלבד. כאשר הערבים תובעים את זכות השיבה, הם אינם מתכוונים לאריאל, עמיאל, אלקנה ובית אל אלא לצפת ולטבריה, לחיפה ולעכו, באר שבע ולקרית גת, והם אומרים זאת במפורש באמנה הפלשתינאית. כל היישובים שהקימונו ביש"ע הוקמו על אדמה ממשלתית או אדמה שנקנתה במיטב הכסף היהודי ולא היה שום נישול. ואילו בתחומי ישראל הקטנה, כמעט כל מה שיצרנו נבע מדחיקת הערבים ממקומותיהם. אמור לי שם של קיבוץ ואומר לך את שם הכפר הערבי שבמקומו הוקם.

אנחנו רוצים שלום; לא רק אלה שמתהדרים ומתגנדרים בשם השלום (מחנה השלום, שלום עכשיו) אלא כמעט כל הישראלים. יחד עם זאת, שלום, או לפחות מניעת מלחמה במזרח התיכון, אינם מושגים כתוצאה משכנוע. לא הצדק שלנו מדבר אל ליבותיהם של הערבים. מונעים מלחמה בכך שחזקים מהם ומרתיעים אותם. הנשיא סאדאת בא לירושלים לא מפני שקרא את התנ"ך, או את מדינת היהודים של הרצל, או למד מה עבר עלינו בשואה. הוא בא מפני שלא היתה לו אופציה צבאית. מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק או קו דומה לו – היא מדינה חלשה, הניתנת לביתור. ובלי עומק אסטרטגי היא תיראה כפתיון וכטרף קל לכל שליט ערבי, וככזו היא מזמינה מלחמות עליה.

אנו רוצים לחיות במדינה דמוקרטית, בה כל האזרחים רשאים לבחור ולהיבחר; אין בה שני סוגי אזרחים ואין בה אדונים ועבדים.

אם מקבלים את חמש ההנחות הללו, מה הן המסקנות המתבקשות? – חמש ההנחות נצרפו במבחנים קשים ביותר של המציאות בארץ ישראל במשך למעלה ממאה שנה, והמסקנה היחידה המתבקשת מהן היא כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל! כדי להשיג זאת אנו חייבים להשיג היפרדות בין העמים. אנחנו – כאן, הם – שם, ושלום על ישראל ועל המזרח התיכון."

יריביו מצאו בו בר-פלוגתא שמשנתו נשענת על ידענות מופלגת בהיסטוריה של המקום ושל שוכניו, במורשת העמים, בגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של ארץ ישראל. ירצו, יספק להם עדויות אודות כל מיעוט בארץ מתוך ספרי המסעות המתועדים במאתיים השנים האחרונות. יתווכחו - יצטט את תמיכתם של האבות המייסדים ברעיון. יאמרו, אידיאולוגיה סהרורית - והוא יפרוש טיעונים ביטחוניים חפים מכל אידיאולוגיה.

"אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים: מולדת אין מחלקים."

הוא חרש את הארץ לארכה ולרוחבה, והצעירים אהבו את משנתו. בבחירות שהתקיימו בשנת 1992 הכפילה "מולדת" את כוחה וזכתה בארבעה מנדטים. אלא שאז הגיע "הסכם אוסלו" ובעקבותיו רצח ראש הממשלה יצחק רבין. בבחירות שהתקיימו לאחר מכן, בשנת 1996, הצטמצם כוחו לשני מנדטים. חזרה לנקודת ההתחלה. לממשלתו של בנימין נתניהו לא הצטרף כיוון שראתה עצמה מחויבת לתהליך אוסלו.
איך אפשר לו להסכים לתהליך אוסלו? מולדת אין מחלקים!
בבחירות 2001 התמודד במסגרת "האיחוד הלאומי" שזכתה לארבעה מושבים והתאחדה, לאחר הבחירות, עם "ישראל ביתנו".

"אנחנו, 'האיחוד הלאומי ישראל ביתנו', תנועה של הציונות המגשימה, המייצת את שלושת הדגלים החשובים של הציונות: עליה, התיישבות והגנה על המולדת".

במרץ 2001 הצטרף לממשלת שרון כשר התיירות.
האינתיפדה המתמשכת. הסיכול הממוקד. רצונם לנקום. רחבעם זאבי הופיע במקום בולט ב"רשימת החיסול" שהכינו ארגוני הטרור השונים בשטחים. "אותי במדינתי לא יאבטחו" אמר בנחרצות המוכרת, וביקש שלא להעמיד לרשותו מאבטח אישי קבוע. "לא ייתכן שהמתנחלת בקריית ארבע תהיה חשופה ואני אהיה מאובטח ומשוריין".

תחילת אוקטובר, סיור אחרון בגוש קטיף. בנצרים הוא אהב מאוד את רחל משולמי. "לגברת הנהדרת הזאת קוראים 'אם – 17', יודעים למה?" שאל את אנשי פמליתו, כמו ששאל בביקור הקודם ובזה שקדם לו וכו' הלאה, ומהר לענות, "כי יש לה 17 ילדים!" והסתכל בה בחיבה עמוקה ויותר ממנה, בהערצה בלתי מוסתרת. איך אפשר ליהנות מברכת "לזרעך נתתי את הארץ" מבלי לקיים קודם את "פרו ורבו ומלאו את הארץ..."
סיירו בבית הספר שלה, ורחל הביעה משאלה: לילדים אין מה לעשות בהפסקות. אולי אפשר איזה מתקני שעשועים? משהו שיעסיק אותם". וגנדי אמר, "נמצא דרך. כאן יהיה גן שעשועים".
המשיכו לחנוכת בית כנסת, ורקד עם ספר תורה באהבה, בהתלהבות חסידית כמו זו שפגש בילדותו בחצר הרבי מגור. אל חמדה לבי, ברוך שזיכני לחבר את שלושת היסודות: תורת ישראל ועם ישראל ארץ-ישראל.
ובפרלמנט החודשי שמכנס חברים בשבת בבוקר, שמו לב שכבר מזמן החליף את השיר "גֹלוּ אבן גֹלוּ" ב"לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה..."

הוא לא חושש, אמר לאנשי שירותי הביטחון שביקשו להעמיד לו מאבטחים צמודים. הוא יכול להגן על עצמו. הוא לא מפחד מאיש. רק שיבואו. זיכרון ילדות ראשון: "איטבח אל יהוד". מי שבגיל שלוש הונח אקדח תחת הכרית עליה ישן, מניח בכל לילה מתחת לכרית שלו את התת- מקלע, ה'עוּזון' האישי. אין לדעת מהיכן תפתח הרעה.

בשעות הצהריים של ה – 15 באוקטובר הגיש לראש הממשלה את מכתב התפטרותו מן הממשלה. ב – 16 לאוקטובר כתב מאמר שהתייתם על השולחן במשרדו ויפורסם רק אחרי מותו:

"...את מה שמבינים כבר בוושינגטון, ספק אם מבינים בירושלים... ראש הממשלה שרון,
שלחם בעצמו במשך שנים כנגד הטרור הערבי, איננו תקיף ועקבי במלחמה שלנו נגד הטרור הפלשתינאי כשהוא ראש ממשלה...."

ב- 17 לאוקטובר, ל' תשרי תשס"ב, חל, על פי התאריך העברי, הקובע בעיני רחבעם, יום הולדתה של יעל.
בסביבות השעה – 6:30 סגרו אחריהם את הדלת בחדר 816 שבמלון הייאט בו הרבו לשהות מאז כיהן כח"כ וירדו לחדר האוכל. "יש פה איזה ערבי שנועץ בי עיניים" הוא אמר ליעל.
בערך ב- 6:45 עלה בחזרה לחדר כדי להתראיין לערוץ 7. ליד חדרו ארב לו מתנקש. ירה שלוש יריות בראשו ונעלם.
כמה דקות מאוחר יותר צלצל הטלפון הסלולרי שנותר ליד יעל בחדר האוכל.
"מדברים מערוץ 7, האם אפשר לדבר עם השר רחבעם זאבי?" שאל הקול שמעבר לקו.
"תתקשר לחדר" יעל ענתה.
"התקשרתי. בחדר אין תשובה" היה המענה.
ליבה של יעל ניבא רעות. מיהרה להיכנס למעלית ועלתה לקומה השמינית. מיד כשיצאה ממנה ראתה אותו מוטל בכניסה לחדר, מתבוסס בדמו. היא קראה בשמו וכרעה לידו וחיבקה אותו וזעקה לעזרה.
ב – 6:56 כבר הגיע למלון האמבולנס הראשון ואנשיו החלו לבצע החייאה. לאחר ארבע דקות הגיעה ניידת טיפול נמרץ, שם בוצעה פעולת החייאה מתקדמת תוך כדי פינוי ל'הדסה עין כרם'.
ב – 9:44 קבעו הרופאים את מותו.
ב – 10:20 יצא סגן מנהל בית החולים, פרופ' שמואל שפירא, אל הממתינים, והודיע: "בצער רב אני רוצה להודיע שלפני כעשר דקות נפטר בבית החולים 'הדסה' השר רחבעם זאבי".

בשעות הצהריים אמורה היתה התפטרותו מן הממשלה להיכנס לתוקף.

אפילוג

"גוייסתי למען המולדת. אני נולדתי בארץ שבה העשן והאש, הדם והיגון, היו כל ימי חיי. מאז ועד היום נמצא האקדח מתחת לכר שלי, ולצערי זה עוד יהיה הרבה דורות."
לא כדור המרצחים שהוביל אל רגע מותו, ל' תשרי תשס"ב (17.10.01), יש בכוחו ליטול את זכותו הנצחית על ארץ ישראל. מיום לידתו ידע: לזרעך נתתי את הארץ הזאת. לךָ הארץ הזאת לרִשתה.

"כולנו חבריו הקרובים" בירך אלוף במיל' מאיר עמית ביום הולדתו הששים, "החלטנו שאנחנו נלך לעולם שכולו טוב לפניו. הוא עושה אזכרות כאלה יפות, שפשוט חבל שילך לפנינו."
רחבעם-עמיקם זאבי, גנדי, באמת לא הזדרז. בן 75, נמרץ, חד מחשבה, בהיר ביטוי, כל החיים לפניו. בחיוך נהג לבטא משאלה, להיאסף בשנתו ה – 119, "כדי שניתן יהיה לומר: הלך לעולמו בטרם עת". ליתר ביטחון נתן הוראה אחת הקשורה במותו שלו: לקרוא על קברו את המלים שכתב לו חיים חפר כשעזב את צה"ל.

...מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו, והוא הרי לא נפרד
הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד.
הרי עוד הרבה יספרו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל
החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ולשרוך נעל.
אבל דבר אחד נאמר לו אנחנו, ידידיו -
אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ ישראל למראשותיו.
האם זיכרון הילדות הראשון עמד לנגד עיניו?
"איטבח אל יהוד!"
והאם היה סיפק בידו לומר את מילות הסיום השגורות על פיו? -
"השם עוז לעמו יתן, השם יברך את עמו בשלום."

מאת: סמדר בת אדם