רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

סיפור חיים

בראשית
זיכרון הילדות הראשון שלי הוא התקפה של ערביי ירושלים על שכונת ימין משה שליד חומות העיר העתיקה וממול לשער יפו, בה גרנו במאורעות תרפ"ט – 1929.

"זיכרון הילדות הראשון שלי הוא התקפה של ערביי ירושלים על שכונת ימין משה שליד חומות העיר העתיקה וממול לשער יפו, בה גרנו במאורעות תרפ"ט – 1929. ראיתי אז את המוני הפורעים זועקים "אטבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים!) ו"פלשתין – בלדנא ואל-יהוד – כלבנא" (פלשתין-ארצנו, והיהודים – כלבנו!)"

מיום לידתו ידע שעליו לתקן, על אף שבשנת תרפ"ו (1926), שעה שהגיח לאוויר העולם, שקטה הארץ. באופן יחסי כמובן. פילדמרשאל לורד פּלוּמֶר, הנציב העליון השני, ריסן כל ניסיון להפרעת הסדר הציבורי. יום אחד הגיעה אליו משלחת של מנהיגים ערביים. "אם יינתן ליהודים רשיון לקיים תהלוכה מסוימת בירושלים", אמרו, "לא נוכל לשאת באחריות לסדר הציבורי".
"אין צורך שאתם תישאו באחריות לסדר הציבורי" השיב להם, "אני אחראי לו."
התהלוכה ההיא התקיימה והערבים לא העזו פניהם, אבל ביישוב, וכך גם בבית זאבי, התכוננו. אם אין אנחנו לנו מי לנו? – בוודאי שלא הבריטים. חרף המנדט שניתן להם ב – 1917, ולמרות ההצהרה הנרגשת שניסח ארתור ג'ימז באלפור, שר החוץ הבריטי, במכתב שמוּען ללורד רוטשילד בנובמבר אותה שנה: "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בא"י ותעשה כמיטב מאמציה כדי להקל את השגתה של מטרה זו..."

כפות מאזני הגורל: מחד היהודים - כגודל התרוממות הרוח מן ההצהרה שניתנה בלונדון, כך גודל מפח הנפש מן היחס העוין לאותה מדיניות מצד הגנרלים שמשלו בא"י משעת הכיבוש הבריטי. מאידך הערבים, שאבו עידוד רב מאותה מדיניות ופתחו בשורה של התנפלויות על יהודים.
במרץ 1920 נפלו 7 קורבנות יהודיים בהתנפלות על מטולה ותל-חי, ביניהם יוסף טרומפלדור. באפריל התנפלו ערבים מזוינים על יהודים בעיר העתיקה. השלטונות לא התערבו אלא לאחר כשלושה ימים, ששה הרוגים ומאתיים פצועים.

בחודש יולי הגיע לארץ הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון. שלחו מדינאי אנגלי יהודי שתמך בתוכניות הציוניות, כדי להחליף את המשטר הצבאי האנטי-ציוני במשטר אזרחי שיהיה נאמן לעקרונות הבית הלאומי. סמואל, צדיק יותר מהאפיפיור, אישר למשרת המנהיגות של ערביי ארץ ישראל דווקא את אמין אל חוסייני, מתנגד קיצוני לבית הלאומי שהיה מעורב בפרעות.
ב – 1921 שוב, שורה של התנפלויות חדשות על היהודים ביפו, פתח תקווה ומושבות אחרות. 47
יהודים נהרגו, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. 146 נפצעו.

החטא ועונשו. סמואל הודיע על הפסקה זמנית של העליה היהודית, ואחר כך על הגבלתה בהתאם "למספר ולאינטרסים של האוכלוסיה הקיימת" ובהתאם "לכוח הקליטה" של הארץ. מנהיגי הערבים רצו ויתורים נוספים, וקיבלו. בשנת 1922 הוצא הספר הלבן ובו פירוש מצמצם ביותר למושג ה"בית הלאומי" ולחובותיה של הממשלה המנדטורית כלפיו. 77% מן השטח הכולל של א"י לפי המנדאט, הוצא מכלל ההוראות של המנדאט המתייחסות לבית הלאומי.

מלומדי אכזבה מן האדישות שהראו השלטונות הבריטיים נוכח הפרעות, הקימו מוסדות היישוב וההסתדרות הציונית, בעלי המסורת של ההגנה העצמית מרוסיה וההגנה של "השומר" בארץ, את ארגון "ההגנה".
אבא, שלמה זאבי, היה יוצא ובא אצל רחל ינאית, מפקדת "ההגנה" בירושלים. יום אחד, כשחיפשה בגבעת שאול מקום לחוות לימוד שניהלה, נתקלה בו, צעיר יחפן ואדיב שהציע לה את עזרתו. מאז החל בפעילות ציבורית והיה למזכיר מועצת פועלי ירושלים.

בן שלוש גוייס רחבעם למערכה.
השקט של ימי פילדמארשאל לורד פּלוּמֶר הופרע באופן חמור בשלהי 1928, זמן קצר לאחר שהגיע לארץ הנציב העליון השלישי, סר ג'ון צ'נסלור. לכאורה החל בתוכניות פיתוח, בניית נמל חיפה, מתן זיכיון לאוצרות ים המלח לחברת-האשלג, למעשה התנגד כמרבית הפקידים הבריטיים לרעיון הבית הלאומי. הערבים הבינו את המסר.

זיכרון ילדות ראשון: מאורעות תרפ"ט (1929).
תחילתם בהפגנת מחאה נגד תהלוכה שקטה של צעירים יהודיים לכותל המערבי בתשעה באב, המשכם בהתנפלות להקות של ערבים על יהודים בירושלים, חברון, צפת ובכמה נקודות חקלאיות.
צריך להתכונן, אמרו זה לזה אנשי הישוב. אם אין אנחנו לנו מי לנו? הבריטים? – אלה העלימו עין ממעשי הערבים אבל פרקו מנשקו כל שוטר יהודי. אנשי ההגנה נערכו. את שלמה זאבי, אז ראש 'ועד העזרה לצפת' שלחו לצפת. שם, כמו גם בחברון, דברו על פרעות של ממש.
"שלחתם את זאבי לצפת, ומי יגן על שכונת ימין משה בירושלים?" שאלה מינה זאבי את רחל ינאית, וינאית ענתה, "אל דאגה. אני שולחת לך גבר שלא היה כמותו".
הגיע בחור, מחלפת שערו הארוכה עטופה עבאיה כבדואי, וחגורה חותכת את חזהו באלכסון. "אני פסח בר אדון וכאן יהיה בסיסי", אמר, והשתקע בביתם.
רחבעם מעולם לא שכח את זעקותיהם של המוני הפורעים הערבים התוקפים את השכונה: "אטבח אל-יהוד!" (לשחוט את היהודים!), "פלשתין – בלדנא ואל-יהוד – כלבנא!" (פלשתין-ארצנו, והיהודים – כלבנו!)"
בר אדון ניצב על הגדר ושילח בהם אבנים מִקֶלע. אחד מול רבים. דוד מול גולית. את אספקת האבנים קיבל מאמא זאבי ושתי שכנות, וכשהחמיר המצב גם מים רותחים ושמן רותח לשפוך על הפורעים הקרבים. כשלא די היה באלה, הוציא אקדח מתחת לעבאיה וירה באוויר עד שנפוצו לכל עבר ונסתיימה ההתקפה.
דווקא עכשיו, כששקטה הארץ, היה נתון הוא בסכנה. הבריטים תרו אחרי היהודי שירה בנשק חם. אם ייתפס אחת דינו – למות. הלכה אמא זאבי והצפינה את האקדח מתחת לכרית של בנה רחבעם, וצבטה את לחיו עד שקידם את פני החייל האנגלי בבכי תמרורים.
Bloody Jew, סינן האנגלי והמשיך לחדר השני.
ורחבעם, כל ימיו בארץ של עשן ואש, דם ויגון. מעלומיו ועד ליום מותו יהיה מונח אקדח למראשותיו.

החטא ועונשו: 133 יהודים נהרגו. 339 נפצעו. אלמלא פעולת ההתגוננות של ארגוני ההגנה היה מספרם גדול בהרבה. דו"ח ועדת החקירה שנתמנתה לחקור את סיבותיהן של הפרעות, פָּסַח על אחריותם של השלטונות, נזף קלות במנהיגי הערבים, הכריז שחששותיה של האוכלוסיה הערבית מפני מדיניות הבית הלאומי שימשו סיבה עיקרית לפרעות, ורמז כי יש צורך להטיל הגבלות נוספות על היהודים בתחומי העליה ורכישת הקרקעות, ולמסור חלק ניכר בשלטון למוסד נבחר שהערבים יהיו בו רוב. מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו נעשתה אנטי ציונית יותר ויותר.