רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

תרבות

רחבעם זאבי, איש תרבות, אוהב ספר וזמר עסק רבות בנושאי תרבות במסגרת עבודתו כמנהל מוזיאון ארץ ישראל, כשר התיירות ובאופן פרטי. נאומים ומאמרים שלו על שבוע הספר העברי, הזמר העברי, הלשון העברית ועוד מוצגים בהמשך.

אדוני היושב-בראש, חברי הכנסת הנוכחים, אמנים ויוצרים, ובראשם כלת ישראל שושנה דמארי,
השירה היא תרבות טבעית, ותמצא אותה אפילו אצל חברות פרימיטיביות.
באמצעות השירה אנחנו מבטאים שמחה ועצב, אהבה ושנאה, ביטחון ופחד, מלחמה ושלום.

אדוני היושב-בראש, חברי הכנסת הנוכחים, אמנים ויוצרים, ובראשם כלת ישראל שושנה דמארי,
השירה היא תרבות טבעית, ותמצא אותה אפילו אצל חברות פרימיטיביות.
באמצעות השירה אנחנו מבטאים שמחה ועצב, אהבה ושנאה, ביטחון ופחד, מלחמה ושלום.
השירה מלכדת, מגבשת, מענגת, מעודדת, משמחת, נותנת פורקן, מלהיבה. השירה תופסת מקום בפולחנים דתיים של דתות רבות, ואנחנו יודעים את תפקידם של הלוויים בטקסים הדתיים בבית-המקדש. אנחנו גם זוכרים את שירת דבורה, וכל העולם למד את "שיר השירים" של המלך שלמה. השירה היא תגובת הנפש על מאורעות שונים, מאוויים ושאיפות, חלומות ואהבות, נבואות שמתקיימות ונבואות שמתנפצות.
הדבר הראשון שילד לומד הוא שיר, ולשיר יש כוח וערך מחנך. אפשר לשיר ביחד, ואפשר לשיר ביחידות. י"ל פרץ אמר: "עם שחי - שר; עם ששר - חי", ועם ישראל שר.
הוא שר בתפילותיו, ושרו החלוצים במפעל התחייה הציוני - בספינות, בייבוש הביצות, בסלילת הכבישים, בעבודת השדה, במחתרות ובצה"ל. אמר מי שאמר: מי שאינו אוהב שירים, אינו אוהב את היפה ביותר שיש בכוח הלשון לתת.
השירים היו אחד הכלים להפצת הרעיון הציוני בקהילות ישראל. השירים ליוו את המפעל הציוני מראשיתו - שירי עמל ועבודה, שירי מולדת, שירי לכת, שירי טבע ונוף, שירי שומרים. הם היו חלק חשוב בהווי של החלוצים. בגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור רקדו "הורה" ושרו, התווכחו ושרו, עבדו ושרו. כך סיפרו לי הורי, שלכבוד חתונתם שם בגדוד חיברו את השיר "היה זה בשדה ליד המחנה".
תפקיד השירים בתחייה הלאומית היה רב, החל מהחדרת השפה העברית, אף שהם "הולבשו" לעתים על לחנים זרים. לדוגמה "חושו אחים חושו" של ר' יחיאל מיכל פינס חובר על לחן רוסי, וכך גם השיר "משמר הירדן" וגם ההמנון הלאומי "התקווה", וכן חוברו שירים לנעימות ערביות, כמו "בין נהר פרת לנהר חידקל", "יד ענוגה", "הכניסיני תחת כנפך" ועוד. אחר כך באו שירים כחול-לבן, גם מלים וגם נעימה.
אחר כך באו שירים כחול-לבן, גם מלים וגם נעימה, כמו "יה חלילי", "ראשון לציון", שרו גם שירים חסידיים, ותנועת החסידות התברכה בהם.
ההשפעה על הזמרה הארץ-ישראלית באה בכל זאת בעיקרה מהשירה הרוסית ומהשירה התימנית. אשר לשירה הרוסית, אתם מכירים את הסיפור על רפול כרמטכ"ל, שקרא למפקד "גלי צה"ל" ואמר לו: מספיק עם שירים זרים, אני רוצים שירים עבריים. הוא שאל אותו: איזה שירים עבריים אתה רוצה? השיב רפול: שירים רוסיים.
לאחרונה הושפעה השירה שלנו גם מהשירה המערבית והיוונית. היו זמנים שתרגמו שירים מיידיש, מלדינו ומערבית.
הזמרה הוכללה בתוכנית הלימודים מאז תחילת היישוב, וקמו מקהלות של בתי-הספר, שהפכו לחלק חשוב בכל טקס. נהוגים אצלנו מאז ימי היישוב ערבי שירה בציבור, שהם בידור וחוויה בצוותא. שרים בטיולים ויש שירה משולבת בריקודים, כמו ב"הורה" וב"רונדו".
אברהם משה לונץ הוציא לאור את אחד השירונים הראשונים, אני חושב השני, בשנת תרס"ג-1903. הוא כתב בהקדמה: "ספר 'כינור ציון' כולל הרבה שירים לאומיים שישוררו בערי ארץ הקודש ובמושבותיהן. דורנו דור התחייה הוא, ושירים חדשים נשמעו, שירי התחייה, שירי ההתעוררות. רבים כעת שירים כאלה שירננו בני עמנו בחשק נמרץ".
איזו עברית.
לשירה היה מקום נכבד במחתרות. אני יכול להעיד על כך מהפלמ"ח, ועל תפקידו הנכבד של ה"צ'יזבטרון", ועל משוררי הפלמ"ח - חיים גורי, חיים חפר ואחרים. השירה והזמרה קנו להם מקום גם בצה"ל, וחשובה תרומתן של הלהקות הצבאיות. את "ירושלים של זהב" שרו לא רק העולים בחומות ירושלים, אלא גם הטנקיסטים ששעטו במדבר סיני והלוחמים שהעפילו לרמת-הגולן.
בעשיית השיר חוברים שלושה: המשורר, מחבר הנעימה והמבצע או המבצעים, וכל אחד מהם הוא עולם מלא שיש לדבר בו, אבל לא נספיק. הרבה ממחברי השירים לא היו משוררים אלא אנשים פשוטים, כי אין נעשים משוררים על-ידי לימוד מיוחד, וכל האנשים הם משוררים שמביעים את אשר בנפשם. רבי שניאור זלמן מלאדי אמר: "הלשון היא קולמוס והשיר קולמוס הנפש".
הנה תם זמני ולא דיברתי על ביאליק וטשרניחובסקי ואלתרמן וגם לא על וילנסקי וארגוב וזהבי ורבים אחרים שכתבו או הלחינו או שרו.
ורציתי לדבר גם על השירה המיובאת והשירה המושפעת מרוחות מעבר לים, שאינני אוהב; וגם על תפקידם של הרדיו והטלוויזיה ועל עליבותו של ה"אירוויזיון", המעיד על הדור, ועל מצבם של העושים במלאכת השיר וביטחונם הכלכלי, אבל על כך - בפעם אחרת.
ובינתיים - נשיר שירים של פעם, שירים של אהבת מולדת ושירים של אהבת אדם. לא נפסיק לשיר.

כ"ד בסיוון תש"ס, 27/6/2000