רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

קום והתהלך בארץ

רחבעם זאבי היה ידען גדול בתולדות ארץ ישראל ועסק בנושא רבות במשך השנים ובמיוחד בשנים בהן ניהל את מוזיאון ארץ ישראל. אהבת הנפש שלו לארץ באה לידי ביטוי במאמרים ובנאומים רבים אשר כתב בנושא.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנוכחים, המתיישבים, משפחת האדמה, שלושה דברים בציונות עשו את המדינה, ואלו הם: עלייה, התיישבות והגנה. רק צירוף ושילוב של שלושתם אפשרו את הגשמת החזון הציוני.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנוכחים, המתיישבים, משפחת האדמה,
שלושה דברים בציונות עשו את המדינה, ואלו הם: עלייה, התיישבות והגנה. רק צירוף ושילוב של שלושתם אפשרו את הגשמת החזון הציוני.
הציונות חוללה מהפכה בחיי העם היהודי. היא הוציאה את היהודים מהגטאות, טלטלה אותם לארץ חדשה-ישנה, תבעה מהם ללמוד שפה חדשה ולהתחיל להתפרנס מעבודה יצרנית; היא החזירה אותם אל עבודת האדמה, שבתנאי הגלות היו רחוקים ממנה, וכך הם מצאו עצמם ביישובים קטנים, לפעמים נידחים, בסביבה עוינת וחמסנית, הופכים להיות עובדי אדמה ולוחמים ללא מדים, שצריכים להגן על עצמם.
הרצל אמר בקונגרס הציוני החמישי, ב-1901: "אם ישאלו אותנו מה אנו רוצים לעשות במתיישבים, אין שאלה זו מביאה אותנו במבוכה. אנו רוצים לעשות אותם חקלאים ממש, אנשים מושרשים בקרקע. הם יחיו על האדמה ויתקיימו מפרי אדמתם".
וראו זה פלא: בשני ענפים או מקצועות, שבהם לא הבאנו מסורת משנות הגולה הארוכה - בחקלאות ובביטחון, הגענו להישגים מרשימים. אלה הם ביכורי הציונות, פרי המהפכה בחיי העם היהודי.
היום מצדיעה כנסת ישראל להתיישבות, ואני מבקש לרכז את דברי בברית הייחודית שלנו שבין המתיישב למגן, בין היוגב ללוחם, ברית השיבולים והחרב וברית המגל והחרב, ברית שימיה כימי ההתיישבות. למעשה המתיישב היה גם מגן. ארגון "השומר" צמח מההתיישבות, וצמחה ממנו התיישבות. הפלמ"ח נוצר והתקיים בתוככי ההתיישבות, ואף קמו ממנו גרעינים רבים, שהתיישבו בכל הארץ. ראשוני המושבות, מייסדי הקבוצות ומקימי המושבים הגשימו את השילוב המקראי של "אחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת בשלח".
אנשי "השומר" קבעו על דגלם: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", וסיסמת אנשי בר-גיורא היתה: "הפורץ גדר - ישכנו נחש". מהם נולדה "ההגנה", שפאר בניה היה הפלמ"ח, וכל אלה שילבו את הביטחון וההתיישבות.
יצחק רבין אמר פעם: "כל נקודה התיישבותית נוספת היא בבחינת חיזוק להתיישבות. ייעודה של כל נקודה נוספת הוא גם ביטחוני וגם התיישבותי. לכל נקודה ונקודה בהתיישבות יש חשיבות אסטרטגית". אינני יודע אם רבין היה אומר זאת היום, אבל פעם הוא אמר זאת, כאשר האמת הזאת היתה מוסכמת על הכל, והיינו מפנים אז את כל כוחנו ומשאבינו ליצירת התיישבות נוספת.
היתה עוד אמת מוסכמת בימים ההם, שאמרה כי ההתיישבות קובעת את גבולנו. מטולה ותל-חי נתנו לנו את אצבע-הגליל, כמו ש-11 הנקודות בדרום נתנו לנו את הנגב.
בצר לנו ובשל יחסי הכוחות המשונים שבינינו לבין הערבים, המצאנו מערכת ביטחונית שנקראת "הגנה מרחבית", שתכליתה לחפות על נחיתותנו המספרית, והיא מאפשרת לצה"ל לרכז אגרופי הכרעה בגזרה מסוימת, כאשר בשאר הגזרות אנחנו מגינים עם יישובים לוחמים. היה זה פטנט של עניים, שנתן לנו עוצמה והוכיח את עצמו.
סיכם זאת פעם יגאל אלון, שאמר: "שילובה של ההתיישבות האזרחית בתוכנית ההגנה, ובייחוד של יישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות החוסכות כוח-אדם מגויס ומסוגלות לא רק להתריע על ראשיתה של התקפת פתע מצד האויב אלא גם לנסות לבלום אותה, או לפחות להשהות את התקדמות האויב עד שכוחות הצבא ישלטו במצב".
ההגנה המרחבית נתנה לנו מערכת התרעה זולה יחסית. היא חייבה את צבאות הפולשים להתנפץ אל מול עקשנות לחימתם של מתיישבים הלוחמים על ביתם. כך היה בעין-גב ובדגניה, בגוש-עציון, בנגבה ובנירים.
ההגנה המרחבית היוותה שלד למערך הביטחון השוטף. יחידות הצבא נשענו תקשורתית ולוגיסטית על היישובים בספר. יישובי הספר נתנו ביטחון למרחב, סתמו ואקום ופרצות הקוראים למסתננים ולחודרים. כל טרקטור שיוצא לשדות הוא בבחינת פטרול נייד, וכל מתיישב העובד בשדה הוא בבחינת תצפית של עם ישראל. גם ליישובי העורף תפקיד בהגנה, בכך שהם מאבטחים מתקנים עורפיים מפני כוחות יבילי-מסוקים או פשיטות עמוקות.
ההתיישבות החקלאית מפוזרת בכל הארץ ומחייבת את פיזור האוכלוסייה, ולכך ערך מיוחד, הייתי אומר - ערך אדיר, בעידן הטילים והנשק להשמדה המונית.
לקחי ממלכת ירושלים הצלבנית מלמדים, שהקמת מבצרים ומחנות צבאיים אינה ערובה לשליטה בשטח. יש לשבת על הקרקע ולהכות בה שורשים.
ההתיישבות העובדת היתה לא רק בית-היוצר של כוח המגן, ובעיקר של הפלמ"ח, אלא גם מקור לכוח-אדם ולמפקדים בזרועות הביטחון, גם מקומות מסתור לארסנל הנשק היקר והדל של היישוב, גם כיסוי וחיפוי על תעשיית הנשק המחתרתית, גם בסיס לפעולות קרב ולמבצעים, וגם מקום מקלט למעפילים, וגם וגם.
ישראל גלילי, שהיה יושב-ראש ועדת השרים להתיישבות, שהביאה להקמתם של 85 יישובים, בעיקר באזורי יהודה, שומרון ועזה, אמר פעם: "נתקיימה ההתיישבות לפני כינון המדינה בזכותה של 'ההגנה', ומאז קום המדינה - בזכותו של צה"ל. השילוב והברית בין ההתיישבות לבין הביטחון הוא מקור של כוח וברכה הדדית גם לעתיד".
יישובים קמו במקום משלטים, אבל הם שונים מהמשלטים בכך שהם אינם זמניים וחולפים, אלא נוסדו והוקמו לתמיד. בדיון בינואר 1980 אמר יגאל אלון: "אני מסתייג מהערה שהושמעה כאן, שאין להעלות יישובים חדשים בגולן ובבקעת-הירדן, משום שהתנועה אינה יכולה להבטיח מראש שאומנם אף יישוב לא יינטש".
התנועה הציונית לא פירקה יישובים מרצון ובהתנדבות עד לפינוי האומלל שלנו מסיני, שמשמש מודל לחיקוי גם בימים האלה. הוראת הפיקוד העליון של "ההגנה" אמרה: "אין לפנות אף יישוב עברי. מחזיקים בהם עד האיש האחרון. פינוי הנקודות מבלתי-לוחמים, ילדים, נשים, זקנים וכיוצא בזה, ייעשה לאחר אישור של המוסדות המוסמכים. הוראה על כך תינתן על-ידי נציג הכנסת". וצריך לומר כאן, ש"הכנסת" בהוראה זו משמעה "ההגנה", זה היה שם הקוד שלה.
גם בן-גוריון נדרש לסוגיה הזאת ואמר: "אני אומר זאת בדחילו ורחימו, ואני יודע מה קשים ואכזריים הדברים שאומר, כי כל משק הנמצא במצור חייב לדעת, שבלי פקודה מגבוה בל יעזוב שום איש חי את משקו".
ההתיישבות בארץ-ישראל עשתה לנו את ארץ-ישראל ונתנה לנו את המדינה. היא הלכה שלובה עם ההגנה ועם צבא ההגנה, כמו שאמר גלילי: "הברית בין ההתיישבות לצבא-הגנה לישראל היא תשתית חיונית לשני הגורמים הללו כאחד, לעת מלחמה, לעת שלום ולעת סכנות תמיד".
ביקשתי רק להעיר ולהאיר על ברית השיבולים והחרב, שליוותה אותנו בכל השנים, ולקוות שהיא תתמיד ותישאר.

הכנסת, כ"ג בכסלו תשנ"ד, 7/12/1993