רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

קום והתהלך בארץ

רחבעם זאבי היה ידען גדול בתולדות ארץ ישראל ועסק בנושא רבות במשך השנים ובמיוחד בשנים בהן ניהל את מוזיאון ארץ ישראל. אהבת הנפש שלו לארץ באה לידי ביטוי במאמרים ובנאומים רבים אשר כתב בנושא.

אורי היקר,
תושבי ישראל היו רגילים בשנים עברו לראותך מעל גבי המסך הקטן (וגם הגדול). מאז שעלית לירושלים וקבעת מושבך באוהלה של תורה, נטשת את ההופעות למיניהן בטלוויזיה וברדיו, ורבים-רבים התגעגעו אליך וקיוו שתחזור ותופיע באחד הימים. אלה מחבריך ומכריך שיודעים עד כמה רציני אתה בהחלטתך בדרכך החדשה, ידעו שזהו זה: לא תשוב לשם.

אורי היקר,
תושבי ישראל היו רגילים בשנים עברו לראותך מעל גבי המסך הקטן (וגם הגדול). מאז שעלית לירושלים וקבעת מושבך באוהלה של תורה, נטשת את ההופעות למיניהן בטלוויזיה וברדיו, ורבים-רבים התגעגעו אליך וקיוו שתחזור ותופיע באחד הימים. אלה מחבריך ומכריך שיודעים עד כמה רציני אתה בהחלטתך בדרכך החדשה, ידעו שזהו זה: לא תשוב לשם.
והנה, השבוע ראינוך פעמיים בטלוויזיה. בראשונה, מפגין נגד החפירות הארכיאולוגיות בעיר-דוד, ובשניה - ממש מתראיין באותו נושא. משמע הוא כי נפל דבר בישראל. קרה משהו יוצא-דופן, נוראי, שהפר את נדרך ושינה את המנהג שאימצת זה שנים מספר.
מהו האירוע המיוחד שגרם לכך? יהודים חופרים באדמת ירושלים כדי לחשוף את צפונותיה ולגלות את עברה. מישהו חשד או אמר או קבע שהמקום בו חופרים היה בית-קברות יהודי.
אינני נבהל מחפירות בבית-קברות. הנה חפרו פרופסור מזר וחבריו בבית-העלמין של בית-שערים במשך ארבע שנים (1940-1936), ושבו וחקרו שם פרופסור אביגד וחבריו גם כן ארבע שנים (1958, 1955-1953), ושוב חפר שם מזר שנתיים נוספות (1956 ו-1959). בחפירות האלה נחשף בית-העלמין הגדול, שבתקופת המשנה והתלמוד היה מקום קבורה ליהודים מכל ארץ-ישראל ואף מן הגולה. כאן מצאו את קברותיהם של רבי יהודה הנשיא ובני ביתו ומקורביו. החפירות בבית-הקברות הזה לימדו אותנו על הקהילות היהודיות באנטיוכיה, צור, צידון, בירות, תדמור ומישן (בדרום בבל), שהעבירו את מתיהן לבית-שערים. למדנו שם אפילו על יהודים מחמיר בדרום ערב. בבית-הקברות של בית-שערים נחשפו סמלים ועיטורים יהודיים, שמהם ניתן ללמוד על האמנות היהודית בתקופת המשנה והתלמוד.
כל הקברים של בית-שערים, נפרצו ונשדדו בידי שודדי קברים בתקופות שונות. החפירות הארכיאולוגיות הביאו לשימור המקום ולשמירתו. הכתובות שנחשפו תרמו רבות למחקר על הספרות התלמודית וסיפקו מידע בנושאים חברתיים, דתיים וכלכליים בתקופת המשנה והתלמוד.
איש לא יצא להילחם בחפירות בית-שערים, שנמשכו שנים רבות כל-כך, והשתרעו על פני עונות-חפירה רבות. דבר החפירות לא נעשה במחתרת ובחשאי. הוא פורסם והובא לידיעת הרבים והכל שיבחו את החופרים ואת הממצאים ובצדק.
ארץ-ישראל היתה מאוכלסת מאז שחר ההיסטוריה. בכל אתר ובכל פינה של ארצנו היו בני אדם וגם מתו ונקברו. אם אסור לחפור היכן שנקברו אנשים, הרי אסור לחפור בשום מקום: אסור לסלול כבישים ואסור לבנות בתים. אין לחפור בארות וחלילה מלחפש שרידי עבר.
אבל לא כך: ארץ-ישראל היא לא רק בית-קברות ענק וגדול, אלא ארץ של חיים, של יצירה ושל תרבות. בשביל לחיות צריך לחפור יסודות ולבנות בתים ולסלול מסילות. בשביל תרבות צריך לחשוף את המכמנים והרזים ושרידי העבר של אבותינו ואשר כוסו בחורבות החורבן שבא בעטיים של הכובשים הזרים.
נכון שאת מתינו צריך לכבד וחלילה לנו מלהטריד את מנוחתם בקבריהם. לפי מיטב הכרתי וידיעתי, כך גם נוהגים הארכיאולוגים שלנו. מאז שעמדתי על דעתי ביקרתי כמעט בכל אתר ארכיאולוגי בארץ שנחפר, ומעולם לא ראיתי פגיעה בכבוד המתים. אינני שם עצמי מומחה ושופט, האם יש או היה בעיר-דוד בית-קברות. אבל הלכתי לשם כדי לתת מענה לעצמי (רק לעצמי) לשאלה: האומנם כצעקתה? לא מצאתי שם בית-קברות ואפילו לא קברים וגם לא עצמות. יתכן שהיו כאלה בעבר והם הורחקו מזמן בחפירות של נוכרים (מקליסטר בשנות העשרים וקניון בשנות השישים). היום חופר יגאל שילה בשכבות עמוקות יותר בתקופה שקודמת לספירה הכללית, ואין הדעת ואין העין מוצאת שם קברים.
כאשר ביקרתי בעיר-דוד חיפשתי מענה לשאלה זו, כפי שרציתי גם להבין וללמוד את המבנים שנחשפו, מבנים שנבנו ב"עבודה עברית" על ידי אבותינו והנחשפים בעבודה התנדבותית של תלמידי תיכון. נהניתי מהתגליות ונהניתי מכושר העבודה וההתלהבות של הנוער. אבל נדהמתי מרוח-הקרב שלהם כאשר על קו הרקיע התגלתה דמותו של הרב הירש מנטורי-קרתא. אמנם יגאל שילה קרא להם להתרכז ולעסוק אך ורק בחפירה ולא "להתעסק" עם המפגינים הדתיים, אלא שהם, בני הנוער, חדורים כבר בשנאה למפגינים. ואיננו יכולים לבוא אליהם בטענות על כך, אחרי שהיו מטרות לאבנים ולשיסוי מצידם של תלמידי ישיבות קיצוניים.
ההתנגדות והאיבה לחרדים אלה, עלולה להביא בעקבותיה שנאה ויריבות גם למה שמייצגים תלמידי הישיבות - ואנה אנו באים? מדי יומיים מתחלפים התלמידים העוסקים בחפירה, וכך מקיף עניין זה את כל הכיתות הגבוהות. כלומר, דור שלם של נוער טוב עומד בחזית, מול חרדים, כשהם צועקים ומגדפים זה את זה. כך נפערת תהום איתנה בין חלקי העם. אחרי שחילקו אותנו לאשכנזים ולבני עדות-המזרח, תתווסף החלוקה הזו והעם יבותר לארבעה חלקים... והשנאה תפרח.
בפרקי אבות כתוב ששנאת הבריות היא בין הדברים המוציאים את האדם מן העולם. "ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוון אדם לומר: אהב את החכמים ושנא את התלמידים, אהב את התלמידים ושנא את עמי הארץ, אלא אהב את כולם".
אורי היקר, אתה שתמיד היית דבק באהבת האדם ובאהבת ישראל, תיתן ידך למסיתים ומדיחים לשנאת-אחים בשביל עצמות שאינן? אתה, שמצאת את הסינתזה בין החזרה בתשובה והשיבה למקורות ישראל סבא ובין הציונות והלאומיות, אתה שהנפת את הדגל הלאומי בישיבת "אש התורה", אתה תיתן ידך למבעירי אש בשדותינו?
כאשר שכנעת אותי בחשיבות שמירת השבת כערך עליון לאדם היהודי (אמרת: "יותר מאשר שמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל"), חשבתי לעצמי שאת ישראל שמרה גם אהבת ישראל והאחריות ההדדית שהיהודים חשו אלה לאלה. היחסים שבין אדם לחברו אינם נופלים בחשיבותם מיחסים אחרים. לא מקרה הוא שדווקא בצבא היהודי - צה"ל - טבועים ערכים של אחוות-לוחמים, רעות וחברות ועליהם מחנכים יותר מאשר בכל צבא אחר.
בערכין מצאתי: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (הכתוב בספר ויקרא) יכול היה להיות שהתכוון כי לא יכנו, לא יסטרנו ולא יקללנו. אבל התלמוד אומר יותר מזה: 'בלבבך' - בשנאה שבלב הכתוב מדבר. לומדים זאת בוודאי גם בישיבות של ירושלים...
רבים מכבדים אותך ומוקירים אותך, אורי, או את חבריך בצידו השני של המתרס או של התהום הנפערת בינינו. אנחנו עם אחד, אומנם מפולג ופרובלמטי אבל עם אחד, בעל עבר משותף ועתיד משותף. כשם שלא נסכים שיפריעו לך בלימודיך, לא נרצה גם שיפריעו לחוקרי תולדות עמנו וצפונות ארצנו במלאכתם. יעסוק כל אחד בתחומו ונכבד (אם לא נאהב) איש את רעהו.
מכבדך ואוהבך,
רחבעם זאבי

ידיעות אחרונות, 13.9.81