רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

צבא

האלוף רחבעם זאבי היה אחד המפקדים המוערכים ביותר בצה"ל. הוא בלט במחשבתו המבריקה והייחודית, מנהיג, מפקד ההולך בראש חייליו באומץ וביטחון ללא כל פחד. את רוח הלחימה הנחיל לדורות אחריו, תורתו מובאת כאן.

אדוני היושב-ראש, עמיתי השר איתן, חברי הכנסת, מפקדי, חברי הפלמ"ח,
הפלמ"ח היה "הבן הצעיר" של "ההגנה". כאשר הוחלט על הקמתו, ביום 15 במאי 1941, היו קיימות כבר החטיבות האחרות האחיות - גדנ"ע, חיל שדה (חי"ש), חיל משמר (חי"מ) וכו', אבל הבן הצעיר, כמו שקורה בהרבה משפחות, גדל ועלה ושגשג לשמחת הוריו ובני משפחתו.

אדוני היושב-ראש, עמיתי השר איתן, חברי הכנסת, מפקדי, חברי הפלמ"ח,
הפלמ"ח היה "הבן הצעיר" של "ההגנה". כאשר הוחלט על הקמתו, ביום 15 במאי 1941, היו קיימות כבר החטיבות האחרות האחיות - גדנ"ע, חיל שדה (חי"ש), חיל משמר (חי"מ) וכו', אבל הבן הצעיר, כמו שקורה בהרבה משפחות, גדל ועלה ושגשג לשמחת הוריו ובני משפחתו.
על תרומתו של הפלמ"ח לקוממיות ישראל נאמר ונכתב רבות, ועוד יבואו רבים ויעסקו בזה בעתיד. היום באנו לחגוג ולהזכיר לעצמנו ולחברינו מהחטיבות האחרות, כמו גם לבנינו הבאים אחרינו, את סיפורו של הפלמ"ח, שהיה יצירת המופת של דור התקומה, אולי היצירה היפה ביותר. אנחנו רוצים לספר את סיפורם של נערים ונערות, בני תשחורת שעזבו בתים ומשפחות, לימודים ופרנסות, והלכו להקים את הצבא היהודי במחתרת, שהלכו בשדות ישראל, שגנבו גבולות, שטולטלו בימים. עשינו זאת בלי כסף, אבל עם אידיאה; בלי ציוד, אבל עם אמונה; בלי נשק, אבל עם הכרה; בלי מדים, אבל עם מוראל. היה זה צבא יחפנים עליזים, שלא התלונן ורגן על דלותו. כפי שתיאר זאת נתן אלתרמן:
נעלים נוקשות, ילקוטים,
סעודה של זיתים ופרי תומר,
וספלי אלומיניום קמוטים
ורעות, וקרבן לאין אומר.
אלתרמן אמר שירה זאת בחג השבע של הפלמ"ח בתש"ח, כאשר שלוש חטיבות הפלמ"ח - "יפתח", "הראל" ו"הנגב" - יצאו לבלום ולהכיל את פלישת שבעה צבאות ערב לארץ-ישראל, עם תום המנדט הבריטי. שמענו את השיר הזה במסדר החגיגי של הגדוד הראשון במחנה פילון בראש-פינה, ממנו יצאנו לקרב במלכיה. יצאנו לקרב עם שירה אדירה בפינו. עמד שם כצופה וכמשקיף קצין יהודי-אמריקני, שנודע לימים כאלוף מרכוס, מיקי סטון, זיכרונו לברכה, והוא אמר: צבא שהולך להילחם ושירה כזאת בפיו, על שפתיו – חייב לנצח!
באותו יום שרו חברינו גם בדרך לירושלים וגם בנגב הנצור. שרו ולחמו. שרו ופרצו. שרו ושעטו. שרו וכבשו. שרו ונסוגו. שרו ובכו. שרו וקברו את מתיהם. כן, למעלה מאלף מחברינו טמנו בצדי הדרכים מתחת לתלוליות העפר בדרך לעצמאות, ובהם - נערים תמימים, כמעט ילדים, שלא חטאו ולא ידעו את מנעמי החיים, אבל הפכו לגברים בשדות הקרב; ובהם - מגויסי חוץ-לארץ, יהודים שנטשו שלווה ורווחה ונזעקו למלחמת היהודים; ובהם - אנשי הגח"ל, פליטי השואה, שרידים למשפחות ולקהילות, אודים מוצלים מהשרפה הגדולה של העם היהודי באירופה; ובהם - בני קיבוצים ומושבים, שעזבו את שדות הדגן והלכו לשדות האש; ובהם – נערות-ילדות, שלא ויתרו על זכותן להילחם ביחד עם הבנים באבטחת השיירות. אלף בנים ובנות, שסוככו בגופם על העם ועל המולדת.
כאשר היינו רוצים לומר בפלמ"ח על משהו שהוא ישן וארכאי, שהוא "אַנְטִיקָה", היינו אומרים ש"זה מימי טרומפלדור", והרי מרחק השנים בין הגנת תל-חי (1920) לבין ייסוד הפלמ"ח (1941) הוא רק של 20 שנה, או עד לפירוק הפלמ"ח הוא 28 שנה, בעוד מרחק השנים מהפלמ"ח לימינו הוא כפול מזה, ואף-על-פי-כן, אין הפלמ"ח נראה לנו ארכאי כפי שראינו את ימי תל-חי ומגיניו. אתמהה מנין נובע השוני הזה? האם מפני שימי תל-חי התארכו כמה שבועות, ותמו ביום הקרב הגדול שם, בי"א באדר תר"פ, ואילו ימי הפלמ"ח התארכו לשבע או שמונה שנים? והרי הגנת תל-חי היתה לתמרור בדברי הימים שלנו, והיא קבעה את גבול הצפון של ארץ-ישראל, והיא היתה לסמל מחנך ולמופת הן לארגון "ההגנה" והן לארגון הצבאי הלאומי.
את התשובה על הקושיה הזאת אפשר למצוא, אולי, בעובדה שמורשתו והשפעתו של הפלמ"ח על חיינו בתחומים רבים לא חדלו ולא עברו מן העולם עם פירוקו הרשמי. הפלמ"ח המשיך וממשיך להקרין ולהשפיע עלינו עד עצם הימים האלה בתורה הצבאית, בערכי צה"ל, בתפיסת הביטחון, בהערכת ההתיישבות, בספרות ובשירה, בסגנון ובאורחות החיים. אומנם הפלמ"ח הבזיק ופעל רק שבע שנים, אבל אורו והשפעתו לא תמו והסתלקו עם הסתלקותו הפורמלית. הפלמ"ח ומורשתו לא נמחקו והם לא ארכאיים, ועדיין אנחנו אומרים "בפלמ"ח היינו עושים כך וכך", ושמא כדאי לשוב לזה ולחקות זאת גם היום.
ביום השנה לכיבוש צפת התקיימה מסיבה בגדוד השלישי לציון המאורע. בשורות נשבה רוח נכאים בשל הכוונה לפרק את הפלמ"ח, ומישהו קבע על הקיר כרזה האומרת "הכושי עשה את שלו". נתן אלתרמן הגיב על כך ב"טור השביעי" שלו ואמר:
נס ונכס גדול, אשר קם למופת נארז (מלא אונים...) ונשלח ארכיונה!
אלתרמן הוסיף ואמר, כי הפלמ"ח –
קם ויחי כאחת מיצירות האומה
היפות ביותר בחייה!
ועל-פיו ובצלמו,
בדפוסים מוכנים,
עוד אפשר לעצב ולצקת
דמות לוחם יהודי,
שזרים ושכנים
מקנאה יצהבו מנגד!
ומותר לנו היום, לאחר 50 שנה, לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה יותר. לא פרספקטיבה אובייקטיבית, כי אנחנו שייכים לדור הזה וליצירה הזאת, אבל פרספקטיבה נכונה יותר, ולפיה ניתן לומר, שהפלמ"ח השפיע מרוחו ומאורחותיו גם לאחר שפורק ונשלח ארכיונה. אנשי הפלמ"ח, שהמשיכו את שירותם בצה"ל, היו לבכירי המפקדים בו ותרמו רבות ונכבדות למחשבה הצבאית, לטקטיקה ולאסטרטגיה, לשיטות ההדרכה ולארגון, ליחס לחייל ולטיפול בו כאדם, וכל זה לפי היסודות והעקרונות והרוח מבית-מדרשו של הפלמ"ח, כפי שהתגבשו באוהלי פלמ"ח, בקורסים ובמסעות המלחמה והשחרור שלנו.
לא אכניס את ראשי היום לוויכוח הנצחי בשאלה הכואבת והקשה "מדוע פורק הפלמ"ח", ולא אלאה אתכם בו. השאלה הזאת תישאר פעורה וזועקת לגזר-דינם של הדורות הבאים. בשבילי היא תישאר שאלה גם אחרי שאקרא בפעם המאה את תשובתו של בן-גוריון.
מה היה ייחודו של הפלמ"ח, במה התאפיין ומה היתה תרומתו לעצמאות ישראל? יקצרו המצע והזמן כדי להשיב על כך ברצינות ובאחריות, ואציין רק כמה קווים לדמותו ולדרכו.
הפלמ"ח היה כוח מגויס, וזה השפיע על רמת האימונים שלו, על כשירותו, על כוננותו ועל זמינותו למשימות שהוטלו עליו על-ידי הפיקוד העליון של "ההגנה". חיל השדה ב"הגנה" - החי"ש - ובמחתרות האחרות התבסס על לוחמים בלתי מגויסים.
הפלמ"ח, כחלק מארגון "ההגנה", סר למרות המוסדות הלאומיים של המדינה בדרך. לא תמיד אהבנו והסכמנו עם המדיניות המאופקת של הבלגה אשר הוכתבה על-ידי המוסדות, אבל לא היו חריגות והפרות משמעת. הפלמ"ח סר למשמעת המוסדות ללא שיור, עם ניצול זכות הערעור, והלוחמים ביחידות הפלמ"ח סרו למשמעת מפקדיהם מתוך הכרה. בפלמ"ח היתה משמעת, וזאת בניגוד לסיפורי המלעיזים.
הפלמ"ח כמעט קיים את עצמו בעבודה של חבריו. כמחצית הזמן הוקצבה לעבודה, ובמחצית הנותרת בוצעו האימונים. זה היה הכרח בל-יגונה של צבא חסר אמצעים. האם היה עוד צבא בעולם שכך פרנס את עצמו? זאת ניתן היה לעשות עם מגויסים בעלי הכרה ומוטיבציה גבוהות ביותר.
המפגש של הפלמ"חאים עם חברי הקיבוצים היה חשוב ומפרה ביותר. הקיבוצים, בעיקר קיבוצי הקיבוץ המאוחד, אפשרו את הקמת מחנות הפלמ"ח בתוך המשקים, ונתנו לנו הכל: החל מכיסוי ביטחוני מפני עינם הבולשת של הבריטים, והמשך בזה שהם התחלקו אתנו בחדר האוכל, במקלחת המשותפת, בחדר התרבות, בשעת המנוחה בחדריהם, בשמחות וביגונות ובחגיגות שלהם. הם סבלו את הפשיטות שלנו ללולים ולמחסן המזון, ואפילו ראו בעין יפה כשרקדנו עם בנותיהם. אומנם הציניקנים של הדור אמרו, כי ראשי התיבות של פלמ"ח הם "פועלים לקיבוץ מאוחד חינם". אבל, דומני שהמאזן הכלכלי לא הצדיק זאת, וכי הם עשו זאת כצו השעה וכהכרח. שם במשקים חושלה הברית של השיבולים והחרב, אשר נחקקו בסמל הפלמ"ח.
המאפיין הבולט של הפלמ"חניק המצוי היה נכונותו לכל שליחות, הסכמתו לשירות ממושך של שנים רבות בתנאי דלות, והכרתו בכך שהוא בעצמו צריך לשאת במשימות הדור תוך הקרבה ללא שיור ונכונות לתת הכל. כל אחד מאתנו חשב, שעל כתפיו מוטלת האחריות הבלעדית לביטחון ישראל, ואין מישהו אחר שיעשה את המלאכה. "ראשונים תמיד אנחנו" ו"לפקודה תמיד אנחנו".
בפלמ"ח שירתו בנות, ותרומתן לרמתו החברתית והתרבותית היתה רבה. אף-על-פי שמחנות הפלמ"ח היו מעין קסרקטינים-זוטא, ההווי בהם לא היה חיילי שלילי, ותרמו לכך בוודאי שילוב הבנות והאכסניה לצדם או בתוכם של הקיבוצים.
בפלמ"ח היו בני משקים וחברי משקים, בני עיר ומושב, יוצאי תנועות נוער חלוציות, אבל גם נערים שגויסו בפרברים ובשכונות מצוקה של אז. האחרונים השתלבו במסגרת, התפתחו ואף הגיעו לדרגות פיקוד בכירות.
הפלמ"ח השכיל למצוא דרך לשלב בתוכו גם את גרעיני תנועות הנוער במסגרת של "הכשרות מגויסות". הדגם הזה הועתק לאחר מכן לנח"ל.
בפלמ"ח גובשו אורח חיים ויחסי מפקד עם פקודיו, שהתבססו על כבוד הדדי ומשמעת, בלי גינוני שררה. המפקד נשא בעול יחד עם אנשיו, אכל אתם וישן במחיצתם. הדוגמה האישית והמופת בהתנהגות היו למנהיגות שלו על אנשיו.
הפלמ"ח הקים בתוכו מסגרות שונות, שתכליתן היתה לתת מענה על בעיות הזמן. כך הוקמה הפלוגה הימית, שאנשיה יצאו להביא ולהוביל את ספינות המעפילים. מהפלמ"ח יצאו הצנחנים שהוצנחו באירופה הכבושה על-ידי הנאצים כדי לארגן את הקהילות היהודיות לבריחה, להצלה ולהתגוננות, וכן כדי לסייע לפרטיזנים. הפלמ"ח הקים את ההיאחזויות של ההתיישבות במקומות קשים מבחינה ביטחונית. בפלמ"ח היתה מחלקת הטייסים, שאנשיה היוו גרעין לחיל האוויר, כפי שאנשי הפלוגה הימית היו בין מקימי חיל הים. בפלמ"ח היו מחלקות "מסתערבים", יקים (גרמנים), ובלקנים, שתפקידן היה לפעול מעבר לקווים.
בפלמ"ח התפתחה תרבות של כתיבה, וממנו יצאו סופרים ומשוררים. שירי הפלמ"ח וסגנונו בסיפור, בדיבור ובצ'יזבט השפיעו ומשפיעים עד היום. זכורה לטוב להקת ה"צ'יזבטרון", שהיתה המובילה בלהקות תש"ח.
הפלמ"ח חינך אותנו לאהבת הארץ והדריך אותנו בשביליה. במסגרתו העפלנו לחרמון וירדנו לערבה, עלינו בהר שומרון וגלשנו לבקעת-הירדן, שוטטנו במרחבי הנגב וגילינו את המכתשים, צעדנו במדבר-יהודה ובאנו לנאות מדבר, טיפסנו למצדה והסתתרנו במצדות עין-גדי כמו דוד, שתינו בכל המעיינות וירדנו בכל בורות המים, נשמנו את עשנן של מדורות דועכות, ראינו זריחות מראשי ההרים והתפעמנו משקיעות במערב, חמקנו בסמטאותיה של עיר ערבית ועקפנו מאהלי בדואים, למדנו לאכול את עשב השדה ולסנן מים דלוחים. הפלמ"ח הראה לנו את במת ההיסטוריה של עמנו בימים שבהם הוא ישב על אדמתו. הלכנו בשבילים שבהם דרכו עולי הרגל לירושלים, ועמדנו בשערים של שופטים ונביאים.
בני מהרשק, זיכרונו לברכה, אמר כי תפקידו של הסייר בכל צבא הוא לגלות את האויב, אבל אצלנו - תפקידו הוא לגלות את המולדת. ואכן, גילינו אותה ולמדנו לאהוב אותה על כל גוניה ושגיונותיה.
בפלמ"ח למדנו את מוסר הלחימה וטוהר הנשק, את החברות והרעות, שאין נוטשים חבר פצוע, ואת מצוות "אחרי!" של המפקדים. בפלמ"ח ניתנה הפקודה הכי משונה והכי מוסרית שנשמעה אי-פעם בצבא כלשהו. היה זה בעת הנסיגה מהקרב בקסטל, כאשר המ"פ נחום אריאלי פקד, כי כל הטוראים ייסוגו וכל המפקדים יישארו לחפות עליהם. הטוראים נסוגים והמפקדים מחפים. כך אמר נחום, זיכרונו לברכה, וכך מצא את מותו בקרב ההוא.
המבחן הגדול של הפלמ"ח היה במלחמת השחרור. עד אז ביצע הפלמ"ח פעולות של מלחמה זעירה במאבק כנגד הבריטים או כנגד הערבים. למלחמה הגענו עם שלוש חטיבות, "יפתח", "הראל" ו"הנגב". בסך הכל עשרה גדודים קטנים ומעורבים עם בנות. רק תוך כדי הלחימה למדנו להילחם במסגרות של גדוד וחטיבה, אשר לא ידענו לפני כן. חטיבות הפלמ"ח לחמו בכל הארץ, מעמק הליטני בלבנון ועד אילת לחוף ים-סוף. הפלמ"ח לחם כנגד כל הצבאות הערביים.
כאשר שוחררה צפת בתש"ח מתוך תנאי נחיתות קשים לרעתנו בטופוגרפיה וביחסי הכוחות, אמרו זקני צפת כי עירם שוחררה בזכות מעשים ובזכות נסים. המעשים הם אמירת פרקי התהילים על-ידם, ואילו הנסים - זה בואו של הפלמ"ח לצפת. אכן, ניצחנו בתש"ח בזכות מעשים ונסים: אמונה בצור ישראל ובזכותנו על הארץ הזאת, ולחימתן של 12 חטיבות צה"ל, ובראשן שלוש חטיבות הפלמ"ח. הם היו "מגש הכסף" של מדינת היהודים.