רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

צבא

האלוף רחבעם זאבי היה אחד המפקדים המוערכים ביותר בצה"ל. הוא בלט במחשבתו המבריקה והייחודית, מנהיג, מפקד ההולך בראש חייליו באומץ וביטחון ללא כל פחד. את רוח הלחימה הנחיל לדורות אחריו, תורתו מובאת כאן.

זה היה בקיבוץ מעוז-חיים בשנת 1947. שימשתי אז כמפקד מחלקת הפלמ"ח במעוז והנשק המחלקתי, אריה פאוקר, בא לביקורת על הסליק של המחלקה, המחבוא התת-קרקעי שבו הוחבא הנשק והתחמושת שלנו.
אריה והסליקר המחלקתי ואנוכי יצאנו עם לילה אל מקום הסליק, חפרנו וחפרנו תוך שאנחנו שומרים וצופים על הסביבה כדי שלא נתגלה בעבודה הסודית שלנו.

זה היה בקיבוץ מעוז-חיים בשנת 1947. שימשתי אז כמפקד מחלקת הפלמ"ח במעוז והנשק המחלקתי, אריה פאוקר, בא לביקורת על הסליק של המחלקה, המחבוא התת-קרקעי שבו הוחבא הנשק והתחמושת שלנו.
אריה והסליקר המחלקתי ואנוכי יצאנו עם לילה אל מקום הסליק, חפרנו וחפרנו תוך שאנחנו שומרים וצופים על הסביבה כדי שלא נתגלה בעבודה הסודית שלנו. לאחר חצות הגענו לפתח הסליק כשאנחנו מערימים על שקים את האדמה הנחפרת ואשר צבעה קצת שונה מהאדמה העילית על פני השטח. את האדמה הזאת נחזיר בסוף לבור הנפער כדי שצבעה השונה לא ימשוך את עינו של מישהו.
פתחנו את הסליק והתחלנו בבדיקת הרובים האנגלים ותתי-המקלע מסוג סטן מתוצרת ה"הגנה". כלי הנשק היו משומנים ומגורזים ונשמרו לפי מיטב ההוראות החמורות של מחלקת החימוש במטה הפלמ"ח. ניגבנו מעליהם את הגריז הישן ושמנו במקומו גריז חדש. אלה היו ההוראות ונאמר לנו שהגריז מתחמצן במשך הזמן וצריך לחדשו. עשינו זאת באהבה ובחריצות, כי זה היה הנשק שלנו, וזכרתי את דברי המם-כף שלי בפלמ"ח שאמר לנו בעודנו טירונים, כי אם נאהב את הנשק שלנו הוא יחזיר לנו אהבה ולא יבגוד בנו.
הכל הלך למישרין ונותרה לנו עוד שעה אחת עד שיפציע השחר ואנחנו נסתלק מהמקום. בשעה שנותרה היינו צריכים להספיק לספור ולסדר את התחמושת, לסגור את הסליק, לכסות אותו באדמה ולהסוות את המקום. אבל בספירת התחמושת התברר, שחסרים לנו שלושה כדורי רובה בקליבר 0.303. מה עושים? ספרנו שוב, וספרנו בפעם השלישית והתוצאה הייתה זהה: חסרים שלושה כדורי רובה!
הזדרזנו לסגור את הסליק, לכסותו ולהסוותו, ובאנו אל חדר המטה כדי לדון באסון שפקד אותנו: חסר של 3 כדורי רובה! לא הלכנו לישון וגם לא אכלנו, כי היינו במועקה כבדה ובדאגה נוראה על הפגיעה הקשה בנשק המגן העברי שהופקד בידינו! חסרי סבלנות ומודאגים שבנו אל הסליק בלילה הבא, חפרנו וחפרנו, והגענו אל פינת התחמושת. שוב ספרנו את הכדורים ושוב מצאנו את החסר של שלושה כדורים...
התייצבתי אצל מפקד הפלוגה בקיבוץ בית השיטה לברור בנושא ולא ידעתי את נפשי, אלא שלא היה לנו הרבה זמן לעסוק בכך כי החלו הקרבות של מלחמת השחרור בגלבוע ובעמק בית-שאן.
אריה פאוקר, הנשק הפלוגתי, ביקש להצטרף למחלקתי כמקלען. הוא הכיר את מקלע הברן על קרבו וכרעיו וידע להפעילו כמומחה גדול. הוא היה יקה מווינה ומבוגר מאיתנו, שקט וצנוע אבל קפדן בהליכותיו. ביום הפלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל, ב-15 במאי 1948 הוא היה המקלען שלי בגבעה שחלשה על הכפר מלכיה במרומי הגליל העליון ונהרג מאש התוקפים הערביים. את מקומו מאחורי המקלע תפס מיד ה"מספר שתיים" שלו - ברלה ריינס, שהיה הכי צעיר במחלקה וטרם מלאו לו 18 שנה, ואף הוא נהרג באותו יום על הגבעה הזאת.
את שניהם הבאנו לקבר אחים בקיבוץ מעוז-חיים, וכאשר עמדתי ליד הקבר חשבתי על הצמד הזה - אריה וברלה, צוות של מקלע ברן בצבא יחפנים שעלה מהמחתרת כדי לגונן בגופם ובמקלעם על המדינה שנולדה באותו יום, ורציתי לשאול את אריה פאוקר אם הוא סולח לי על החסר של שלושה כדורים בסליק המחלקתי במעוז...
נזכרתי בדברים האלה כאשר ראיתי את הציוד הרב וכלי הנשק הרבים שהופקרו וננטשו בדרום לבנון בבריחה משם: טנקים, נגמ"שים, תותחים, נשק קל, והרבה תחמושת - הרבה יותר משלושה כדורי רובה... האם העושר השחית אותנו או שמא שינוי ערכים?!