רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

צבא

האלוף רחבעם זאבי היה אחד המפקדים המוערכים ביותר בצה"ל. הוא בלט במחשבתו המבריקה והייחודית, מנהיג, מפקד ההולך בראש חייליו באומץ וביטחון ללא כל פחד. את רוח הלחימה הנחיל לדורות אחריו, תורתו מובאת כאן.

דרכן של דוקטרינות או טכניקות צבאיות להתמצת במילה אחת או שתיים, האומרות לך תורה שלמה וקשה, שאתה מתקשה להסבירה במשפטים רבים.
כך אתה מוצא הגדרות כמו "גישה עקיפה", "הגנה ניידת", "הסחה", "מרדף", "ריכוך" או הגדרות רבות אחרות. זו דרכה של הלשון הצבאית - מעט המחזיק את המרובה. מכולם, מכל המונחים האלה, אולי העז והיפה ביותר הוא המונח "אחרי!".

דרכן של דוקטרינות או טכניקות צבאיות להתמצת במילה אחת או שתיים, האומרות לך תורה שלמה וקשה, שאתה מתקשה להסבירה במשפטים רבים.
כך אתה מוצא הגדרות כמו "גישה עקיפה", "הגנה ניידת", "הסחה", "מרדף", "ריכוך" או הגדרות רבות אחרות. זו דרכה של הלשון הצבאית - מעט המחזיק את המרובה. מכולם, מכל המונחים האלה, אולי העז והיפה ביותר הוא המונח "אחרי!".
במילה אחת בת ארבע אותיות צפונים צווים מוסריים, שיטת פיקוד ואורח ניהוג אנשים אלי קרב.
כדי להסביר את המונח "אחרי!" מן ההכרח להעמידו אל מול מונח מקביל לו: "קדימה!". שניהם - "קדימה!" ו"אחרי!" שואפים לאותה תכלית: להביא את האנשים הסרים לפקודתך לידי ביצוע הסתערות אל מול הסכנות והכליה. אלא, שבצו "קדימה!" פוקד המפקד אל הזולת. ואילו בצו "אחרי!" כולל המנהיג גם את עצמו-הוא בין מבצעי הצו, ואפילו הוא ניצב בראש אנשיו, מורה להם כיצד והריהו ראש וראשון לסיכונים.

הדוקטרינה הזו של "אחרי!" לא נולדה במלחמת ששת הימים. היא רק השתכללה ופשטה יותר בשורות, כפי שהשתכללו טכניקות ותורות אחרות. שורשיה של התורה במלחמת השחרור ובמחתרת. בפלמ"ח נהגו לקראו לזה בשם "הדוגמה האישית של המפקד בקרב", והריהי אותה התורה.
אבל גם בפלמ"ח לא המציאו אותה, כי הרי ידענו כיצד נהג "הידיד" וינגייט את פלוגות הלילה, כשהוא תמיד ראשון, מוותר על גששים והוא עצמו משמש כגשש לעצמו וליחידה.
צ'רלס אורד וינגייט היה איש דתי, שהרבה לקרוא בתנ"ך ובודאי דלה מן הספר הזה, מספורי המלחמות של ישראל את תפישת המנהיגות הקרבית הזאת (גדעון, שהיה לסמל לו, תדרך לקרב בזו הלשון: "ממני תראו וכן תעשו!").
כבר בקרב רפידים, שהיה הראשון בקרבות עמנו בדרך לארץ היעודה, ניצב משה מנהיג העם על ראש גבעה בשדה הקרב. הוא לא מסתגר ב"אהל המלחמה" (על משקל "חדר המלחמה") ואיננו מסתפק בדיווחים שיגיעו אליו על ידי רצים בהולים. הוא רוצה לצפות בעצמו על הקרב ו"לקרוא אותו" (ע"פ העגה הצה"לית). נוכחותו באזור הקרבות משפיעה בודאי גם על רוח הלוחמים ומעודדת אותם. זוהי הדוגמא המבצעית ההיסטורית הראשונה שלנו לאורח המנהיגות "אחרי!"
וכלום ברק בן אבינועם לא יכול לטעון לכתר ראשוניות של "אחרי!"? הנה בקרבות המכריעים של ההתנחלות הוא ראשון בקרב ("ועשרת אלפים איש אחריו"), והוא אישית הולך במרדף אחרי סיסרא.
דברים ברורים בנושא זה משמיע לנו אהוד בן גרא בקרב כנגד מואב במעברות הירדן, בצוותו את בני ישראל "רדפו אחרי כי נתן ה' את איביכם את מואב בידכם, וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב ולא נתנו איש לעבר". כלומר, אהוד רץ ראשון, מראה את הדרך ואת השיטה ואנשיו סוגרים אליו. כל זאת לאחר שאהוד כבר הוכיח במעשה אישי את ההתנקשות בעגלון מלך מואב.
וכך אפשר להפליג ולצטט ממלחמות השופטים והמלכים שלנו, לפרט את מלחמות החשמונאים ואת דמותו המיוחדת של יהודה המכבי כאיש מפלגת "אחרי!" מובהק, אלא שתקצר היריעה ואין זה עניינה הפעם.

צה"ל, כצבא בעל מסורת ומורשת, ירש ואימץ לו את ערכי המוסר וההנהגה הקרבית של לוחמי ישראל בכל הדורות. וכדרכו של צה"ל בנושאים רבים, הריהו מנסה לעשות זאת בקיצוניות ו"עוד יותר טוב".
ראויים הדברים שנבחן אותם קמעא. דוקטרינת "אחרי!" מביאה לנו את התוצאות והיתרונות הבאים:
{ היא מדביקה את הגייסות ברוח לחימה גבוה. כאשר החיילים רואים את המפקדים ניצבים בראשם, אל מול הסכנות, סובלים אתם ביחד את תלאות הטבע, משרכים רגליהם בשדות ובטרשים, זוחלים בתעלות ובקפלי הקרקע, צמאים ורעבים כמוהם, והרי הם ראשונים להיות חשופים לאש האויב. כאשר הגייסות רואים כל זאת, הרי הם מתמלאים אמון ואמונה במפקדיהם, בשיקוליהם ובניהוגם.
{ מפקדים שהולכים יחד עם אנשיהם ובראשם, יודעים אל נכון להגדיר את האפשרי ואת הבלתי-אפשרי, מה אפשר להטיל על יחידה ולמה לצפות ממנה בביצוע. הם יודעים מהן פקודות ברות-ביצוע ומהו כושרם של האנשים.
{ מפקדים, שיוצאים אל שדות הקרב, יכולים "לקרוא את הקרב" ולהבין אותו. הם חוסכים את הזמן של העברת הידיעות והדיווחים, הם חוסכים לעצמם את העיוותים והשיבושים המופיעים בדיווחים (הנוצרים מתווך של מפקדים, מפקדות ואמצעי קשר).
{ צה"ל מגיע בכך לשיא מוסריותו. אין המפקד שולח את חייליו אל הסכנה, הפחד והנעלם כשהם לנפשם ולבדם. המפקד יחד אתם בפרך, ביזע, בדם, בשבר ובניצחון. כלום יש דרך מוסרית יותר לנהוג אנשים לקרב?!
{ עם התייצבות המפקדים בראש מושגת גם הרמה המקצועית הצבאית הטובה ביותר.
במלחמת ששת הימים היו כדי רבע מאבדותינו מבין המפקדים. אין דמיון לזה בצבאות אחרים, גם ב"מלחמות השלום" שלאחר מלחמת ששת הימים ניכר אחוז המפקדים בין הנפגעים, וכמעט ועלתה צעקה מן הרחוב: היאך זה? האם זה מוצדק? - התשובה לכך היא פשוטה ואכזרית: זה יותר מצודק! בדמם יחיה העם!
צה"ל נתן את תשובתו מזמן כאשר בחר בדרך של "אחרי!", שבה אין אלופים של טרקלינים אלא מפקדים קרביים המצויים בשדה הקרב; שבה אין קצינים המצווים את הזולת למה שאינם מגשימים הם עצמם בגופם, אלא מנהיגים קרביים המחרפים נפשם, ההולכים בראש כחלוץ לפני המחנה.

הקדמה לספרו של שלמה נקדימון, 'אחרי', תל אביב תשכ"ח