רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

צבא

האלוף רחבעם זאבי היה אחד המפקדים המוערכים ביותר בצה"ל. הוא בלט במחשבתו המבריקה והייחודית, מנהיג, מפקד ההולך בראש חייליו באומץ וביטחון ללא כל פחד. את רוח הלחימה הנחיל לדורות אחריו, תורתו מובאת כאן.

למחרת יום הזיכרון לחללי צה"ל וחללי מערכות ישראל, יצויין יום העצמאות. יפה עשו האבות המייסדים שקבעו את שני ימי המועד האלה משיקים האחד לשני - במוצאי יום הזיכרון, יום של תוגה ועצב ויגון, מתחילות החגיגות השמחות של יום העצמאות, כי שניהם - כרוכים זה בזה, ומפני שזכינו בעצמאות בזכות קורבנם של הנופלים.

למחרת יום הזיכרון לחללי צה"ל וחללי מערכות ישראל, יצויין יום העצמאות. יפה עשו האבות המייסדים שקבעו את שני ימי המועד האלה משיקים האחד לשני - במוצאי יום הזיכרון, יום של תוגה ועצב ויגון, מתחילות החגיגות השמחות של יום העצמאות, כי שניהם - כרוכים זה בזה, ומפני שזכינו בעצמאות בזכות קורבנם של הנופלים.
אינני ממתין ליום הזיכרון כדי להעלות בזכרוני את מסדר הנופלים, והם איתי כל ימות השנה וכל ימות השנה וכל השנים, וככל שנוקפות השנים זכרם נהיה חד ודוקר יותר. לא היכרתי את כל 19,000 חללינו מתש"ח ועד היום, אבל אני מוצא עצמי מדפדף בספרי ה"יזכור" שמשרד הביטחון שוקד להוציא, ואני כבר כאילו מכיר את כולם - את לוחמי המחתרות, הרובאים והשיריונאים, הטייסים והימאים.
בראשם עומד תמיד פוזה, הוא חיים פוזננסקי, מפקד פלוגה מפלמ"ח-הראל, שהסתער בראש אנשיו על מעוז האויב בכפר נבי סמואל, שחלש על הכניסה לירושלים. פוזה היה עלם חמודות כבן עשרים וכבר פיקד על פלוגת פלמ"ח. הוא היה רועה צאן וחברי לתנועה ולהכשרה. ביחד עשינו את הטירונות בפלמ"ח. אחר כך הוא נשלח לקרבות על הדרך לירושלים ואני לחמתי אז במערכות הצפון. בשורת נפילתו בקרב מצאה אותנו בערב פסח תש"ח, בעיצומם של קרבות ההגנה על משמר העמק שהותקפה בידי צבא ההצלה של קאוקג'י. פוזה יצא לקרב בנבי סמואל אחרי שאחיו נפל בבית קשת בגליל התחתון, והוא סרב לסגת גם כאשר ברור היה לו שהכוח בפיקודו התגלה לערבים והוא נמצא בנחיתות. הוא הסתער ונפל, ופקודיו נשאו אותו על גבם לירושלים הנצורה והוא נטמן בבית העלמין של הפלמ"ח בקיבוץ קרית ענבים. אנחנו החלפנו קידומת אחר קידומת בגיל וכבר מונים את הקידומת השביעית... אבל פוזה נשאר לנצח בן עשרים, וכך אנחנו זוכרים אותו כמו במסע, כמו ליד המדורה.
חבר שני שאני נזכר בו הוא ברלה ריינס, עלם בן 17 שנים בלבד, שהיה מקלען מספר אחד ונפל בקרב על מלכיה במרומי הרי נפתלי בגליל העליון, כשהוא פולט אש ממקלע ה"ברן" וקוטל בערבים שהסתערו עלינו. הוא היה פצוע ברגליו מאש האויב כבר משעות הבוקר, אבל המשיך להילחם גם כאשר בן זוגו לצוות המקלע, אריה פאוקר, נפגע בראשו ומת והמשיך לשכב לצידו באותה עמדת מקלע. ברלה לא נסוג איתנו משם כי הוא לא היה יכול לעמוד על רגליו, אבל הוא יכל לירות במקלע שלו ולחפות עלינו, והוא ירה וירה עד שנדם.
ואני זוכר את צביקה עופר, מפקד סיירת "חרוב", שנפל במרדף אחרי מחבלים בוואדי קלט בבקעת הירדן במלחמת ההתשה לאחר מלחמת ששת הימים. עמדנו בפתחה של מערה שבה הסתתרו המחבלים, והם ירו, וצביקה נפל ולא הספיק לומר דבר. גחנתי עליו, הוא הביט בי, ועצם את עיניו לתמיד. לפני כן, הלכנו הרבה ביחד בשדות, גם במלחמת השחרור וגם במלחמת ההתשה, אבל כבר לא נלך ביחד.
והנה מביט בי חברי שמואל גלינקא, בן כפר יהושע ומפקד חטיבת שריון, שנפל בסיני במבצע "קדש", ואני רואה את אריק רגב וגדי מנלה שנפלו במרדף בעמק פצאל בבקעת הירדן, אני רואה את יאיר'קה עמיחי, מלווה שיירות בתש"ח מטעם כוח הרזרבה של הפלמ"ח שנפל ליד בית דגן, ואני רואה את המג"ד סטמפלה, משה פלס, שנפל במרדף בנחל בזק, והנה באים ועולים בזכרוני הגששים הבדואים שהלכו איתנו בארץ המרדפים והיו בנופלים.
ואני זוכר את קותי, אלוף יקותיאל אדם, שנפל בשערי ביירות במלחמת לבנון, והוא הטוב ברעי מאז קורס המ"מים ב"הגנה" בטרם המדינה, דרך מלחמות הנגב והדרום. ביחד איתו הנפתי את דגל ישראל על הר סיני במבצע "קדש". קותי היה שדאי מעולה, ואהב חיות ובני-אדם, והכל אהבוהו.
זמני תם ואני רק בראשית הרשימה הארוכה של הטובים והיפים, שנפלו במלחמות ונטמנו בצידי הדרכים במעלה אל העצמאות. לא הזכרתי אותם, אבל אני זוכר אותם, את כולם...