רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

משנה פוליטית

במסגרת פעילות הפוליטית גנדי ביטא את האידאולוגיה המדינית בעשרות נאומים ומאמרים שכתב והשמיע בקולו הנוקב ולשונו השנונה.

שלום ליהודים,
אתמול התקיים בכנסת טקס צנוע, שבו הוצגה מגילת העצמאות של ישראל ומעתה יהיה זה מקומה הקבוע.
באותו יום שישי בתחילת חודש אייר תש"ח - 1948, שבו חתמו מנהיגי העם בראשות דוד בן-גוריון על מגילת העצמאות במוזיאון תל-אביב, הייתי אני מפקד מחלקה צעיר בגדוד הראשון של הפלמ"ח

שלום ליהודים,
אתמול התקיים בכנסת טקס צנוע, שבו הוצגה מגילת העצמאות של ישראל ומעתה יהיה זה מקומה הקבוע.
באותו יום שישי בתחילת חודש אייר תש"ח - 1948, שבו חתמו מנהיגי העם בראשות דוד בן-גוריון על מגילת העצמאות במוזיאון תל-אביב, הייתי אני מפקד מחלקה צעיר בגדוד הראשון של הפלמ"ח ומשימתנו היתה לבלום את הפלישה הסורית-לבנונית על-ידי תפישת הכפר ומחנה הצבא במלכיה במרומי הרי נפתלי בגליל העליון. אז, לא ידענו על ההכרזה וכל מעינינו היו בלחימה הקשה.
היינו צבא של יחפנים עם נשק דל - סטנים ורובים ומקלע בינוני אחד. מולנו היה צבא סדיר עם שריוניות ותותחים קלים. המלחמה הייתה קשה: הערבים תקפו שוב ושוב, מספר הנפגעים שלנו היה גדול, היינו צמאים ורעבים, ובעיקר רעבים לתחמושת שהלכה ואזלה.
חברי ליחידה מספרים שבצהרי אותו יום קשה וארוך, נטלתי את מכשיר הקשר וקראתי לתוכו: אלוהים אחד! כאן חזי אחד! (זה היה הכינוי שלי ברשת הקשר). אלוהים אחד! כאן חזי אחד! מה יהיה הסוף?!...
כשעה לאחר מכן שמעתי את מפקד החטיבה יגאל אלון מנסה לדבר ברשת האלחוט עם מפקד הגדוד דן לנר. אלון ישב אז בצפת, שזה עתה שוחררה, ודן לנר היה ברמות נפתלי. הם לא שמעו אחד את השני ואני שמעתי את שניהם, לכן נטלתי לעצמי את תפקיד התיווך - תפקיד המימסר.
אלון ביקש מדן לנר דו"ח על המצב בגיזרה שלנו, ואחר כך דיווח על המצב בארץ - על חטיבת פלמ"ח-הראל בשער הגיא, על פשיטה ממזרח לכנרת, ועוד. בסוף הוא אמר, שאתמול אחה"צ התקבצו מנהיגי העם בתל-אביב, חתמו על מגילת העצמאות והכריזו על הקמתה של מדינת ישראל.
העברתי למג"ד שלי דן לנר את כל הדיווחים של יגאל פרט לאחרון שבו סופר על ההכרזה בתל-אביב על הקמת מדינה יהודית. לא חשבתי שזה חשוב. הפגזים של תותחי ה-37 מ"מ הלבנוניים העסיקו אותי יותר, כמו גם אנקות הפצועים והצמא הנוראי.
יגאל אלון שמע את הדיווח שלי למג"ד, שבו השמטתי את הידיעה על ההכרזה בתל-אביב, והוא העיר לי על כך ותבע ממני שאעשה זאת. לא הבינותי אז מדוע זה חשוב כל כך, וגם המג"ד דן לנר אמר לי כך לאחר הקרב.
בתום הקרבות הבינותי שהמלחמה שלנו בגליל ושל חברינו ביהודה ובנגב, היא המשלימה והתומכת את ההכרזה כמו שההכרזה תומכת את המלחמה ושני הדברים הביאו לנו את מדינת היהודים.
אחר כך מצאתי גם את התשובה לשאלה הנוקבת לאלוהַי - מה יהיה הסוף? בסוף קמה מדינה, והיא קלטה עלייה ובנתה כפרים וערים, והיא סללה כבישים, והיא הקימה בתי ספר ואוניברסיטאות, והיא יצאה למלחמות-מגן וניצחה בהן, והיינו לעם ככל העמים.
אבל דווקא באלה הימים אני שב לקריאה ההיא בראש התל ליד מלכיה: אדוני אחד! מה יהיה הסוף? האם נדע לשמור על הארץ הטובה והיפה, שהעניק לנו הקב"ה? האם נשאר אדוני הארץ ואדונים לגורלנו, או שחלילה נתפתה במקסמי-שווא של שלום-שקרי ונכנע ללחץ של הפריץ?
התשובות לשאלות האלה הן בידינו. מי ייתן ויהיה לנו הכוח להגיד אותם, העוז לעמוד בהם והתבונה להבין זאת.
שלום ליהודים.

דברים בערוץ 7, 18/6/1996