רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

משנה פוליטית

במסגרת פעילות הפוליטית גנדי ביטא את האידאולוגיה המדינית בעשרות נאומים ומאמרים שכתב והשמיע בקולו הנוקב ולשונו השנונה.

אנחנו שומעים את דוברי הממשלה והשמאל, שחוזרים ואומרים כי אי אפשר להכריע בכוח את הסכסוך עם הפלשתינים, וכי אין פתרון צבאי ובסופו של דבר בלאו הכי נצטרך להגיע לשולחן המשא ומתן המדיני. אומרים את זה שרים ואומרים את זה אפילו אלופים במילואים של השמאל, והאזרח הקטן מבולבל ושואל: האמנם זה כך?

אנחנו שומעים את דוברי הממשלה והשמאל, שחוזרים ואומרים כי אי אפשר להכריע בכוח את הסכסוך עם הפלשתינים, וכי אין פתרון צבאי ובסופו של דבר בלאו הכי נצטרך להגיע לשולחן המשא ומתן המדיני. אומרים את זה שרים ואומרים את זה אפילו אלופים במילואים של השמאל, והאזרח הקטן מבולבל ושואל: האמנם זה כך?
הקביעה הזאת היא אווילית וחסרת בסיס, ומטעמי נימוס אסתפק בהגדרתה כמטומטמת. הרי כל ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו את ההיפך מזה. האם ההשתלטות הנאצית על מחצית אירופה הודברה במשא ומתן מדיני או במלחמת בנות הברית למיגורה? האם ההתפשטות היפאנית על דרום-מזרח אסיה נעצרה ונסוגה במשא ומתן מדיני או בזכות שתי פצצות אטומיות שארה"ב הטילה על הירושימה ונגאסקי? האם הצרפתים שנסוגו מאלג'יר ופינו ממנה מיליון אזרחים צרפתים לא עשו כן בגלל הפעלת כוח וטרור של האלג'ירים? והרי הצבא הארגנטינאי סולק מאיי פוקלנד בכוח הצבא הבריטי. וכך הלאה, וכך הלאה. מאז סכסוך הדמים הראשון בין קין והבל ועד ימינו, רוותה ההיסטוריה האנושית במלחמות אין-קץ, שתכליתן הייתה להשיג הכרעה על-ידי כוח.
גם הקמתה ועצמאותה של ישראל החדשה באו כתוצאה מהכרעה צבאית במלחמת השחרור בתש"ח. במשא ומתן מדיני לא היו מסכימות מדינות ערב להקמת מדינת היהודים והם פלשו אליה בכוח כדי להביסה, אלא שכוחנו עמד לנו וניצחנו גם במלחמה ההיא. נכון, שלאחר המלחמה הולכים למשא ומתן מדיני, והשאלה היא איך וכיצד מגיעים לשולחן הזה - מנצחים או מובסים? כל הישגינו היו בזכות הכוח ובכוח הזכות; הזכות שנתנה לנו עוצמה מוסרית ואימצה את כוחנו להיות עצום יותר, אף שביחסי הכוחות היינו נחותים.
גם הפלשתינים הגיעו להישגים שלהם בזכות הפעלת כוח מצידם, אשר אנחנו לא השכלנו להכילו ולהכריעו אף שהדבר הוא בהישג ידינו: הקמת הרשות הפלשתינית ושליטתה בשטחים; כמו גם הקמת צבאה בכיסוי של משטרה; מתן סממנים ריבוניים כמו פרלמנט, נציגויות, בולים ודרכונים; כל אלה באו להם בזכות הפעלת כוח מצידם, שהביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן.
אז מדוע אומרים אצלנו כי אי אפשר להכריע בכוח? או שהכוונה היא חד-צדדית ונוגעת רק לישראל: לערבים מותר ואפשר לשאוף להכרעה בכוח, ולישראל אסור להגיע להכרעה בכוח?
מחוגי השמאל והשלטון באה גם ההרגעה בנוסח: ממה אתם חוששים? הרי יש לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון! אז למתי שמורים את הכוח הזה? מתי ניתן לו ביטוי? אחרי שנשלם דמים רבים, ואחרי שנווחתר ויתורים רבים, ואחרי שנבצע נסיגות משמעותיות? והרי עוצמתה של מדינה נמדדת לא רק בכוחם של הכוחות המזויינים שלה, אלא בראש ובראשונה בנכסים הקרקעיים שלה המאפשרים לה: שליטה במרחב ביחד עם עומק אסטרטגי, ביחד עם יכולות לפתח מהלכים אסטרטגיים מאיימים על היריבים, ביחד עם כושר ספיגה ופיזור מאמצי האויב. את כל אלה לא למד רב-אלוף במילואים ברק? מדינת ישראל בלי יש"ע והגולן תהיה חסרת ישע ביכולות המבצעיות שלה עד כדי סיכון קיומי.
מחד אומרים, שאי אפשר להכריע בכוח; ומאידך, נבהלים מהכוח הפלשתיני המפוקפק; וזוהי השקפה גלותית שאיננה תואמת את העוצמות והיכולות של ישראל. נכון, שיש שלב מדיני בחיסולם של סכסוכים, אבל עלינו להגיע לשלב הזה אחרי שהיכינו את אויבינו שוק על ירך והם מבקשים על נפשם. אוי לנו אם נגיע לשולחן המו"מ מאויימים על-ידי התנזים והחמאס, וכאשר אנחנו מבקשים הגנה וסיוע מפריצי העולם.

12.12.2000