רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

הרעות

הרעות נתפסה ע"י גנדי כערך עליון. הוא הביע את חשיבות האחריות ההדדית, החברות והרעות במאמרים המוצגים לפניכם.

עמוס הגשש המיתולוגי הוא שם דבר בצה"ל. רבים חייבים לו את חייהם ואפילו לא יודעים על כך. דברים במלאת עשור למותו

את עמוס ירקוני, עבדול מג'יד חאדר, היכרתי תחילה מסיפורים של משה דיין ושל חיימקה לבקוב. משה הכיר אותו משדות נהלל-שימרון, שם הם התקוטטו בנעוריהם כאשר עמוס וחבריו עלו עם עדריהם על שדות נהלל ומשה וחבריו יצאו לגרשם.

עמוס הגשש המיתולוגי הוא שם דבר בצה"ל. רבים חייבים לו את חייהם ואפילו לא יודעים על כך. דברים במלאת עשור למותו

את עמוס ירקוני, עבדול מג'יד חאדר, היכרתי תחילה מסיפורים של משה דיין ושל חיימקה לבקוב. משה הכיר אותו משדות נהלל-שימרון, שם הם התקוטטו בנעוריהם כאשר עמוס וחבריו עלו עם עדריהם על שדות נהלל ומשה וחבריו יצאו לגרשם. המחזה הזה חזר על עצמו פעמים רבות, ומי שהכיר את שניהם במיטבם יכול לנחש איזה "תושות" הלכו שם. עמוס היה יריב קשה ועקשן, וזה מה שהביא את משה לכבדו ולהעריכו. היו אלה יחסים מוזרים של קין והבל.
בשנות החמישים המוקדמות הייתי שכנו של חיימקה לבקוב והתמניתי לתפקיד ראש המטה במפקדת פיקוד הדרום. בשנים ההן פעלנו כנגד מסתננים ופידאיון כאשר הרצועה לא היתה עדיין מגודרת וכך גם הר חברון. הנגב היה פרוץ, מסתננים, גנבים ורוצחים שוטטו במרחבי הדרום בחיפוש אחרי ציוד נטוש בכפרים העזובים או ציוד חקלאי ותוצרת במשקי היהודים. המודיעין המצרי בעזה שלח סוכנים ורוצחים לפגוע בישראל וביהודים. חיימקה הציע, שנקים יחידת גששים קטנה, שתחשוף ותגלה חדירות עוינות ותסייע בלכידתם. חיימקה המליץ על עמוס ירקוני כמומחה לדבר.
את עמוס פגשתי בביתו של חיימקה. כבר בשיחה הראשונה נפלתי ברשתו והתאהבתי בו. מצאתי בו לוחם פיקח ושנון; מצניע לכת, אבל איש כבוד; ערבי גאה, אבל נאמן למדים שהוא לובש ולמדינתו; בדואי, אבל מכיר אותנו טוב יותר ממה שאנחנו מכירים את עצמנו; נולד וגדל באוהל, אבל מחשיב את הבית היפה והמקושט; מחוסר השכלה פורמלית, אבל הוא פרופסור בהוויות העולם; גדל וצמח במציאות של סכסוך בין העדות בארץ הזאת, אבל הוא אמן ואשף הדו-קיום.
הקמנו אז מסגרת קטנה של לוחמים וגששים וקראנו לה בשם "שקד" ועמוס התמנה כסגן המפקד. לימים גדלה הסיירת והתפתחה להיות גדוד סיור פיקודי, ששימש מודל לחיקוי בפיקודים אחרים, כמו סיירת "חרוב" וסיירת "אגוז".
אמרנו, שעמוס הוא אבי הגישוש בצה"ל, וזהו תואר מכובד, אבל צריך להבין שגישוש זה לא גישוש טכני: עקבות, עקבות בחול, עקבות באדמת חצצים, עקבות בסלע, וכמה הם היו, והאם היו עמוסים במשא רב, והאם מיהרו בדרכם, והיכן חנו, והאם ניסו להטעות את רודפיהם, והאם התפצלו, והאם הסתירו ציוד או אמצעי לחימה, והאם פגשו מישהו בדרכם, ועוד אלף שאלות שהוא ידע לשאול וידע למצוא להם את התשובה. לא רק את כל אלה ידע עמוס אלא עוד שני דברים חשובים, שיכולנו ללמוד ממנו: את ניתוח השטח ואת חיוב ההיגיון של החודר.
עמוס ידע להעריך את השטח ולהסיק מכך איזה שימוש יכל לעשות בו החודר, כיצד לנצלו, ממה עליו להיזהר והיכן טמונות סכנות, מתי למהר ומתי להאיט, והעיקר - מתי והיכן נגיע למגע אש. עמוס הבין לליבו של החודר וחשב כמותו.
עמוס ידע שהיתרון והניצחון יהיו לצידו של הפותח ראשון באש, אבל הוא גם ידע שלא צריך לירות סתם כי בכך מתגלים ויכולים גם לפגוע במישהו תמים. עמוס ידע, שצריך כל הזמן להיות ערני וחשדן, שאסור "להירדם בשמירה" וצריך כל הזמן לבדוק ולחפש ולתור, וביחד עם זה להיות בכוננות של חלקיקי שנייה לסחיטת ההדק, אבל אסור לסחוט את הבחורים שמא תפקודם ייפגע.
את כל זה למד עמוס ב"קולג'" של שבט מזריב, באוהל קדר של משפחתו, בנדודים עם העדר, בשיחות הזקנים, בקרבות עם רועים על שטחי מרעה ובהתנגשויות עם איכרים שלא אהבו את עדרי הבדואים בשדותיהם.
ועוד לא אמרנו הכל על עמוס כאיש משפחה, שאהב את רעייתו ואת ילדיו; ולא סיפרנו על עמוס החבר שכיבד את חבריו ואוהביו ללא שיור; ולא סיפרנו על כושר הסיבולת וסף הכאב הגבוה שלו. זכורני, מקרה שליוויתי אותו לסדנת הפרוטזות לנכים בתל השומר ואני התלוננתי בפני המומחה על כך ועל כך, והוא השיבני שאם אלוף בצה"ל מלווה את הנכה הזה - משמע שיש דברים בגו. אמרתי לו, שהרבה יהודים חבים לאיש הזה את חייהם מבלי שידעו על כך. המומחה השתדל יותר, אבל טען בפני שהפציינט הוא קשה כי הוא לא מתלונן... כי עמוס לא ידע להתלונן.
באחד הימים טלפן אלי מוטקה ארציאלי מבאר-שבע, שהיה ידיד קרוב של עמוס וליווה אותו בערוב ימיו, ואמר כי עמוס חולה מאוד והוא מבקש לראותני. מיד נסעתי אליו ולא רציתי למוש ממיטתו, שמא זה הסוף. חיפשתי במה להעסיקו, ושאלתיו מדוע איננו מברך את משה דיין ביום הולדתו? הוא ענה, שאיננו יודע על כך ואינו יודע את מספר הטלפון שלו. חייגתי עבורו וביקשתי שלא יגלה כי אני חלק מהיוזמה הזאת, כי מאז ועדת אגרנט, שהיכתה בדדו ז"ל לא הלכתי אל משה. עמוס לא מילא אחר בקשתי זאת וגילה למשה את מעורבותי. למה עשה כך? כי הוא היה רודף שלום ולא רצה ששניים מחבריו יהיו צהובים זה לזה. משה ועמוס היו כבר בערוב ימיהם, שניהם חולים, ולשניהם זכרונות עבר משותפים. הם התרגשו עד דמעות. השיחה תמה ואני שבתי לפגוש את משה, בגלל עמוס או בזכות עמוס.
עכשיו יש להם, למשה ולעמוס, הרבה זמן להעלות זכרונות ולזרוק אבנים איש על רעהו, ולאהוב האחד את השני באהבת יריבים, ואנחנו חסרים את שניהם.
מסיירת "שקד" גדלו וצמחו הרבה מפקדי שדה מעולים, שהיו חניכיו ותלמידיו של עמוס. הם בגרו ועברו אותו בדרגתם הצבאית. דומני שאת ארונו נשאו 6 תתי-אלופים, שהיו מפקודיו לשעבר. עמוס התגאה בהם ולא קינה, שכן "אין אדם מתקנא בתלמידו" כמאמר חז"ל. כולנו למדנו ממנו, ואני מודה שבמרדפים בבקעת הירדן בשנות מלחמת ההתשה, יישמנו את הדברים שלמדנו מעמוס.
עמוס חסר לי, כמו שהוא חסר לחבריו הרבים האחרים. אני רואה אותו בעיני רוחי, מחייך ומקטרת בפיו, מקמץ במילים אבל כל מילה "בול", מוסיף בול עץ לאח בוערת בביתו כזיכרון לימי האוהל והמדורה, מארח ברוחב לב את כל מי שבא בצל קורתו כמנהגו של אברהם אבינו, אוהב את רעייתו אורה ואת ילדיו ודואג להם. עמוס היה חבר אמיתי כפי שרק עמוס ידע להיות. כך אני זוכר אותו וכך הוא חסר לי, חסר לכולנו.

מולדת (152), ניסן תשס"א, 4/2001