רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

הרעות

הרעות נתפסה ע"י גנדי כערך עליון. הוא הביע את חשיבות האחריות ההדדית, החברות והרעות במאמרים המוצגים לפניכם.

דברים שנישאו באזכרה לאלוף יקותיאל אדם ז"ל
לפני חמש שנים נקטף מאתנו קותי בשערי ביירות.
הוא נפל במלחמה שהעם נחלק עליה, אבל אין חולק על גיבוריה ואין חולק על קותי שלנו, שהלך בראש ההולכים אל האש ואל הסכנות ונפל בראש הנופלים. גם כאן, במסדר הנופלים הדומם של קריית שאול הוא כמו "סמן ימני".

דברים שנישאו באזכרה לאלוף יקותיאל אדם ז"ל
לפני חמש שנים נקטף מאתנו קותי בשערי ביירות.
הוא נפל במלחמה שהעם נחלק עליה, אבל אין חולק על גיבוריה ואין חולק על קותי שלנו, שהלך בראש ההולכים אל האש ואל הסכנות ונפל בראש הנופלים. גם כאן, במסדר הנופלים הדומם של קריית שאול הוא כמו "סמן ימני".
קותי לא צריך היה להיות שם, אבל הוא היה שם, כשם שהיה בכל המלחמות ובכל החזיתות ובכל התקריות ובכל הפעולות. קותי לא חיכה שיקראו לו, הוא בא מעבר לים לפי צו מצפונו. בלי תפקיד פורמאלי הוא יצא לחזית, להיות עם הלוחמים, יעץ למפקדים, העיר לחיילים, תמרן בצירים, צפה ביעדים, צחק לפגזים וגיחך לצלפים. אולי הישלה עצמו שהוא מהווה, בנוסף לכל האוגדות, כוח נוסף במבצע - "כוח קותי": כוח של שני מפקדים – סלע וקותי, שצריכים להיות המאמץ העיקרי, להגיע ראשונים, לרדוף את ישמעאל הנסוג, להיות חלוץ למחנה גדול שיבוא אחריהם, לטהר צירים, לבדוק בתים חשודים, לנוע קדימה ולא להשתהות. שני לוחמים נועזים נגד כל שולפי החרב בציר החוף בארץ הבוגדנית והארורה. הנה צור וצידון, דאמור וביירות. ביירות כמטווחי-יד, עוד מעט הם מעליה ובתוכה. ושם משיג אותם המוות.
חמש שנים אנחנו מדברים אליך בלי מענה. חמש שנים בלי העיניים המרצדות שלך ובלי הכומתה הנצחית והרעמה השחורה והסבוכה. חמש שנים בלעדיך – במלחמות, במאבקים, בדיונים, בהתחבטויות, בסיורים, בטיולים, במסיבות.
חמש שנים, ומחר תתחיל השנה השישית בלעדיך, וכך זה יהיה כבר תמיד. עכשיו היית צריך להיות ב"אמצע הדרך" לפי המקובל באיחולים ובברכות של היהודים. איפה החצי השני?! לנו נשאר קותי של "החצי הראשון": חיים עשירי פעילות, החובקים את כל הארץ מחרמון למדבר ומים לגבול. חיים עם מעט שינה ומעט בית ומעט משפחה, אבל עם הרבה אבק והרבה עשן והרבה חיילים והמון אחריות.
בזיכרוננו נשאר קותי שלנו: והוא מיוחד, אולי אפילו משונה; אמיץ, אולי אפילו מטורף; שתקן, אולי אפילו אילם; חושב, אולי אפילו שקול; רוגש, אולי אפילו סוער; שקט, אולי אפילו מתון; חושש, אולי אפילו חרד.
זהו קותי שלנו:
קותי של הערבה וסדום, של גוש באר-שבע הגדול.
קותי של המכתשים וחולות חלוצה, של קריות ונחל צין, של נחל פארן והר סיני.
קותי של ניצנה ותעלות אום כאתף, של הפצועים ושל החללים ושל הניצחון.
קותי של יישובי הצפון, של דרכי הביטחון וחלקות עיבוד סבוכות.
קותי של המוצבים וההאחזויות, של החרמון והגולן.
קותי של האימונים והמטה, של הפיקוד ושל המטכ"ל.
קותי של אנטבה ושל הפעולות העלומות.
קותי של גששים, של בדואים ודרוזים.
קותי של החרסים וראשי-חץ פרהיסטוריים, של ירבועים ועורבים.
קותי של רתמים וצאלים, של צבאים ויעלים.
קותי של חברים, של משפחה, של ידידים משונים.
קותי של ארץ-ישראל.
וארץ-ישראל בלי קותי, ורעייתו וילדיו בלי קותי, ואמו ואחיו ואחותו בלי קותי, ואנחנו בלי קותי.

ידיעות אחרונות, 18/6/1987