רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

הרעות

הרעות נתפסה ע"י גנדי כערך עליון. הוא הביע את חשיבות האחריות ההדדית, החברות והרעות במאמרים המוצגים לפניכם.

במאורעות הדמים של שנת תרפ"ט (1929) גרה משפחתנו בבית בשכונת ימין משה, אל מול חומת העיר העתיקה בירושלים. השכונה היתה רחוקה מהריכוזים היהודיים של ירושלים. היא שכנה בסביבה ערבית והיתה בנויה במדרון, בנחיתות טופוגרפית, שהקלה על מלאכתם של תוקפים ופורעים ערביים.
אני הייתי אז בן שלוש, וכמובן לא זכרתי את אירועי הימים ואת הקורות אותנו באותה עת.

במאורעות הדמים של שנת תרפ"ט (1929) גרה משפחתנו בבית בשכונת ימין משה, אל מול חומת העיר העתיקה בירושלים. השכונה היתה רחוקה מהריכוזים היהודיים של ירושלים. היא שכנה בסביבה ערבית והיתה בנויה במדרון, בנחיתות טופוגרפית, שהקלה על מלאכתם של תוקפים ופורעים ערביים.
אני הייתי אז בן שלוש, וכמובן לא זכרתי את אירועי הימים ואת הקורות אותנו באותה עת. אמי ז"ל היתה מספרת, כיצד עמדה השכונה בפני התקפות הערבים. בין השאר סיפרה, שבשכונה לא היו כמעט גברים שישאו בנטל השמירה וההגנה, שכן רוב תושבי השכונה היו מבני היישוב הישן. אמא פנתה אל רחל ינאית בן-צבי, ממפקדות "ההגנה" בירושלים, וזו שלחה בחור אחד שברשותו אקדח להגן על השכונה.
אמא הוסיפה וסיפרה, כיצד הופיע אותו בחור, כשהוא נראה ספק יהודי ומראהו ולבושו כשל בדווי מבני ערב. היו לו זקן ומחלפות שער ארוכות והיה עוטה עבאיה בדווית. אולם כאשר היתה "התנפלות" של ערבים על השכונה, עמד אותו בחור - פסח שמו - והגן עליה בחירוף נפש. תחילה זרק אבנים; הוא היה קלע מצוין, שידע להטיל אבני קלע למרחק עצום. אולם כשהתחילו הערבים התוקפים להתקרב קרוב מדי, שלף את אקדחו וירה, ואז נפוצו הערבים לכל עבר. אלא שבעקבות הפתיחה באש באו אנשי המשטרה הבריטיים לחפש בשכונה את כלי הנשק שירו ממנו.
האנגלים עברו מבית לבית וחיפשו. הבחור התמהוני שירה באקדחו לא ידע היכן להסתיר את נשקו. אמא לקחה ממנו את האקדח, הסתירה אותו מתחת למזרן שלי, ואני אז תינוק בעריסה. כשהתקרבו האנגלים אל העריסה צבטה אותי אמא, כדי שארים קול צעקה ואמרר בבכי. צעקותי ובכיי לא נעמו לאוזני השוטרים, והם הסתלקו מהחדר כשהם מפטירים קללה עסיסית. כך ניצל האקדח וכך ניצל בעליו ממאסר.
חלפו כמעט שני עשורי שנים מאז מאורעות תרפ"ט, ובאה עלינו מלחמת הקוממיות בתש"ח. נשלחתי לפשיטה על הכפר הערבי זרעין (שם עומד היום קיבוץ יזרעאל), שהיה מוחזק בידי כוחות סדירים של ערבים ומתנדבים עיראקיים. נצטוויתי לצרף לכוח שלי "עיתונאי קשיש". סירבתי וערערתי על כך, אבל נאמר לי שזוהי פקודה ממפקד הפלמ"ח, ואז לקחתיו.
כבסיס היציאה שימש קיבוץ מרחביה. צעדנו במסע התקרבות ארוך, שחצה את מסילת הברזל של רכבת העמק, ובתוך שדות הקמה של עמק יזרעאל כדי להגיע לכפר זרעין מדרומו, מכיוון העיר ג'נין. את "העיתונאי" לקחתי לידי. תוך כדי הליכה הוא שאל אותי לשמי המלא. כשהשיבותי לשאלתו, אמר לי: "אני גרמתי לכך שתיכנס בסודה של ההגנה כבר בהיותך בן שלוש". הוא הזדהה כפסח בר-אדון - הוא הוא פסח מסיפורה של אמא - וסיפר לי את פרטי סיפור האקדח המוסתר מתחת למזרן:
"כשהתחילו המאורעות נמלטתי מעמק בית-שאן, משבט הבדווים שחייתי בתוכו. הגעתי לירושלים ובאתי לצריפם של רחל ויצחק בן-צבי ברחביה. הצעתי להם את שירותי לכל תפקיד.
רחל שלחה אותי להגנת ימין משה, כשאני מצויד באקדח. בבואי לשכונה מצאתי שם רובה ציד חוקי וברשיון. האקדח שניתן לי היה רכושה של ההגנה וכמובן היה בלתי חוקי. על-פי פקודות החירום היה צפוי אז מי שמחזיק בנשק בלתי חוקי למאסר עולם".
"טיפלתי בסידור העמדות לשמירה - המשיך פסח וסיפר - הכרתי את אביך ואיתו הייתי נפגש לשיחות על דברי תורה, מאחר ששנינו היינו בוגרי ישיבות. לכן שלחוני להתאכסן אצלכם בבית. באחד הימים, לפנות ערב יצא קהל ערבים משולהב ומוסת משער יפו לעבר ימין משה כשהם שואגים 'עליהום!' ו'אדבח אל יהוד!'. הנחנו להם להתקרב ואז פתחתי באש מאקדחי וכן פקדתי לירות בג'יפט (רובה הציד). מובן, שיריתי מעל לראשיהם של הערבי, כי לא רציתי לפגוע בהם. מנסיון חיי בין הבדווים ידעתי את עניין נקמת הדם ורציתי להימנע מכך. המתנפלים היו רבים, ואנחנו - מגיני השכונה - מעטים. כדי ליצור אצל המתנפלים את הרושם שאנחנו רבים - דילגתי מעמדה לעמדה ומכל אחת מהן יריתי. הערבים חששו שאנחנו רבים וחמושים, והם החלו לברוח".
"לפנות בוקר שבתי לבית הוריך. אמא שלך הגישה לי קפה, כאשר הודיעו לנו, שהשכונה מוקפת שוטרים אנגלים וכי הם מתחילים לחפש אחר נשק המגינים. האנגלים קיוו למצוא נשק רב בשכונה, כי היו בידם עדויות של הערבים על כך. אני הייתי חגור באקדח ולא ידעתי לאן לסלקו. ובעוד אני מחפש מקום טוב להסתירו אמרה לי אמך לתת לה את הכלי ולא לדאוג. היא שמה את האקדח מתחת למזרן שלך, צבטה אותך כדי שתבכה ופקדה עלינו שנמשך לשתות קפה בניחותא. היא עצמה שימשה לנו מופת של בטחון ואומץ בהתנהגותה".
פסח צעד לצדי עם הכוח הפושט במסענו לעבר זרעין. הוא היה אז כבן ארבעים ובעינינו, בני התשחורת, נראה "קשיש". הוא היה חמוש ברובה וצעד את המסע הארוך בקלילות ובביטחון כמו שאר הפלמ"חאים בשורה הארוכה. הוא הסתכל בי לבחון אם אני מאמין לסיפורו, ואני לא גיליתי לו שהסיפור הזה סופר לי כבר פעמים רבות. הוא המשיך:
"אז נכנסו השוטרים הבריטים לחדר. בראשם עמד קצין צעיר שהביט כה וכה. התינוק בעריסה (זה היית אתה, רחבעם) בכה ובכה. אמא באה בטענות אל האנגלים שהפחידו את הילד והדריכו אותו ממנוחתו. היא תבעה מהם שיסתלקו והם הלכו. וכשהם הלכו, הפסקת לבכות, כאילו היית שותף לקשר הזה והבנת את תפקידך בהצגה".
"כך צורפת להגנה - אמר לי פסח - בעודך עולל, ואני הייתי השושבין שלך... מה שלום הוריך?..."
זה היה בתש"ח, בליל ירח בעיבורו של העמק, במסע אל הקרב ואל האש, במסגרת מלחמה ארוכה שלא ראינו את סופה, כשאנחנו הולכים בלילות ארוכים אל כפרים בלתי ידועים ולוחמים באויב בלתי ידוע ושבים תמיד בשורה פעורה ועם אלונקות שבהן דוממים או גונחים חברים שלנו. גם בלילה ההוא שבנו, כשאנו נושאים אלונקות. פסח נשא באלונקה בכל הדרך הארוכה מזרעין עד למרחביה. הוא לא הסכים שמישהו יחליפו בתפקיד הזה. הסתכלתי בו ובבחורים השבים מן הקרב והמחשבות התערבבו: ימין-משה בתרפ"ט - זרעין בתש"ח...
בלילה ההוא הכרתי את פסח ונפשי נקשרה בנפשו. אחר כך למדתי להכיר את האיש רב האשכולות הזה, עתיר המעשים והמעללים, ברוך הכשרונות והיכולת, אחד הסמלים היפים של ארץ-ישראל היפה.
פסח בר-אדון נולד למשפחת פאניטש בקוֹלְנוֹ אשר בפולין בשנת 1907. משפחתו היתה משפחה של "מתנגדים", אבל משפחה ציונית, שלה ארבעה בנים ושתי בנות. פסח למד בישיבות בסלובודקה, בוילנה ובנוברדוק ובבית-ספר תחכמוני.
אחיו של פסח היה חבר ב"חלוץ" והיה ממייסדי קיבוץ תל-יוסף. בגיל שבע עשרה עלה פסח ארצה (1925) בעקבות אחיו. הוא הלך לעבוד בבניין והיה חבר בתנועת הנוער העובד בסניף תל-אביב; עבד בסלילת כבישים והיה בין סוללי רחוב אלנבי ורחוב נחלת בנימין.
לאחר שנת עבודה בבניין ובכבישים יצא לתור את הארץ. משהגיע לירושלים ושוטט ברחובותיה, נפל ברשתה והתאהב בה. משם יצא לגליל, עבד קצת ביישובי העמק והשתכר כדי קניית זוג נעלים משומשות מעודפי הצבא, ובהן יצא למסעו עד לכפר גלעדי. כך הוא שוטט יחף או נעול בנעלים משומשות, עד שעלה שוב לירושלים, לאוהלה של תורה. הוא החל בלימודי יהדות ומדעי המזרח באוניברסיטה העברית, וכדי לממן את לימודיו ומחייתו עבד בבניין.
תוך לימודי המזרח נדלק במוחו הרעיון להכיר וללמוד את הערבים במקורם, באוהלי הבדווים וכרועה צאן. יצחק בן-צבי (מי שהיה לימים נשיאה השני של מדינת ישראל) יצר לו את הקשרים עם שיח'ים ערביים. תחילה יצא לרבת עמון ושהה בה כמה שבועות. במסעו זה כבר היה לבוש בתלבושת בדווית, דבר שהפיל עליו את חשדה של המשטרה הבריטית, שהחלה להתחקות אחריו. הוא נאסר ונחקר. פסח הציג בפני חוקריו מכתב מרבו פרופ' מאיר, המעיד עליו שהוא חוקר את חיי הבדווים מטעמו. הבריטים בכל זאת חשדו בו וגירשוהו לארץ-ישראל המערבית.
בהיותו ברבת עמון הגיע פסח עד למפגש עם האמיר עבדאללה באמצעותו של הקבלן היהודי הירושלמי מנדל כהן, שעבד בבניית ארמונו. בביקורו בארמון הכיר פסח שיח'ים בדווים וקשר עמם קשרים, ומשגורש ניצל הכרויות אלו, ופנה צפונה לעמק בית שאן, אל שבט הע'זוויה, לנסות שם את מזלו.
פסח הלך (ברגל!) לעמק בית שאן, לשבט זינאתי. הוא ביקש משיח' מוחמד זינאתי שיקבלו לשבטו, כי ברצונו ללמוד להיות רועה. אכן, בקשה מוזרה של בחור יהודי מלומד המבקש להיות רועה.
הבדווים קיבלו אותו וקראו לו בשם עבדול עזיז, ופסח היה לאחד הרועים בגאון הירדן, אל מול העיר בית שאן. שם פגש בהווי ובמסורת הבדווית, עוד בטרם הושפעה זו מהציביליזציה ומההתיישבות היהודית. שם, בין עדרי הצאן, הוא עבר את האוניברסיטה האמיתית באורחות המזרח ובמנהגיו. פסח עשה זאת בדרך הקשה של ימי שמש יוקדת וקופחת, לילות רטובים וקרים תחת כיפת השמים ובבטן צמוקה מרעב.
כך חי פסח באוהלי קידר, עד שפרצו מאורעות תרפ"ט (1929). הוא הבחין בהכנות למאורעות המתקרבים, כאשר נתקל במסיתים שסבבו במאהלים. את דבר פרוץ המאורעות הסתירו מפניו, אבל ביום השלישי למאורעות סיפרו לו הרועים, כי ערבים תקפו את בית אלפא והרסוה וכי יש שם הרוגים ופצועים. בבית אלפא היתה אחותו של פסח ובתל יוסף היה אחיו. כן סיפרו לו, שיהודי העיר בית שאן הותקפו ואולצו לברוח מן העיר. כאשר רצה פסח לצאת למרעה, מנעו זאת ממנו הבדווים מחשש שיבולע לו.
בשעה שלוש אחר-הצהריים שם פסח את פעמיו לעיר בית שאן. העיר היתה סוערת, החנויות סגורות והמוני אדם נקהלו במבואות העיר. פסח פנה לבתי היהודים ומצא אותם כלאחר פוגרום. אז זיהו אותו תושבים מקומיים וניסו לתוקפו, אך הוא נמלט לתחנת הרכבת. ברכבת העמק הוא נסע מערבה. כאשר תפש מקום ליד בחורים יהודים מעובדיו של רוטנברג בחברת החשמל, קרא לו הקונדוקטור הערבי והציע לו לשבת בין אחיו הערביים...
פסח זיהה עצמו בפני הנוסעים היהודים, שנדהמו למראה הבדווי היהודי. מפיהם למד שבית אלפא ותל יוסף עומדות על תילן. בערב הוא הגיע לקיבוץ עין חרוד, ומשניסה להתקרב לשער הקיבוץ, דרכו השומרים את נשקם. בקושי שיכנע אותם לזהותו, הם קראו לאהרון ציזלינג, שהיה מפקד הנקודה, והלה התיר לו להיכנס בשער היישוב וקיבלו בזרועות פתוחות.
למחרת הלך פסח לתל יוסף ולבית אלפא כדי לפגוש את אחיו ואחותו. כעבור יומיים בא לירושלים, ואז נשלח להגן על שכונת ימין משה ולהכניסני בברית "ההגנה"...
אחרי מאורעות ימין משה קיבל פסח את השמירה על החלק המערבי של ירושלים דאז - אלה הן השכונות הקרויות בשם "נחלאות", והוא רק בן עשרים ושתיים.
בתום המאורעות פנה פסח שוב ללימודים באוניברסיטה. שוב יהדות ולימודי המזרח ושוב עבודת בניין לפרנסה. אבל הלימודים הסדירים וחיי העיר לא היו לרוחו, והוא שב וחזר אל אוהלי המדבר ואל חיי הרועים. בשנת 1930 הוא הצטרף לשבט ערב פאדל בסביבות קונייטרה שברמת הגולן, שהיתה חלק מסוריה.
גם בשבט פאדל התקבל פסח יפה ונקלט חיש קל בין הרועים. משכורתו השנתית היתה שתי כבשים, תוֹבּ (שמלה בדווית לגבר) ועבאיה (גלימה בדווית). בחורף הוא קיבל פרוות כבשים. נעליים או סנדלים לא היו בתקן והוא הלך יחף כל השנה. מזונו היה פיתות, חלב ובורגול. הוא היה לן תחת כיפות השמים, ובגשם היה מסתתר - כמו כל הרועים - כשהוא קופא ורועד מקור.
האמיר צירף אותו לאחת המשפחות, וזו העבירה לאחריותו עדר בן מאתיים ראשי כבשים. הוא היה נודד עם העדר ואחת לכמה שבועות חזר אל המשפחה, או שבעל העדר בא לבקר אצלו. משנסתיימה שנת העבודה ופסח קיבל את שכרו - שתי הכבשים, הוא נתן אותן במתנה למשפחה שאימצה אותו.
בגולן שלטו אז הצרפתים, שהנהיגו סדרי שלטון מסודר. הבדווים ידעו, שפסח הוא מ"מוצא יהודי", אבל אהבוהו והתייחסו אליו יפה. הם הציעו לו לשאת אשה מבנותיהם, אך הוא דחה זאת באמתלה שעדיין לא הגיע לפרקו. אותה שנה הצטרף אליו למשך חודשיים רועה יהודי - יוסקה הרועה מכפר גלעדי. ביחד היו רועים לרגלי החרמון, בעמק החולה ובחורן.
לאחר שנה בגולן חוזר פסח לאוניברסיטה וללימודים. במשך שנתיים הוא לומד וגם משמש בתפקיד של מזכיר ועדת הכותל, ושוב הוא מחפש פורקן ליצריו התובעים מרחבים. הוא מצטרף אל אגודת השומרים והולך לשמור במקומות שונים בארץ. במחצבות מגדל צדק הוא שומר ביחד עם יצחק שדה. הוא עובר מיישוב ליישוב לפי צורכי השמירה וכך הוא נודד מכרכור לפרדס חנה ולרמת הכובש.
במאורעות תרצ"ו (1936) היה פסח פעיל ב"הגנה". כאשר גילה באחד הימים פצצה באוטובוס בחיפה, שהונחה על ידי ערבי, שלט ברוחו ובאומץ לב כיבה את הפתיל והשליך את הפצצה. כאשר נרצח חיימוביץ על-יד רמת הכובש, יצא פסח עם יחידת פו"ש בפיקודו של יצחק שדה לנקום ברוצחים. אחר כך היה פסח לשומר-שדות-רוכב בכל הארץ. תחנה נוספת במסעותיו - כפר בן שמן.
כשהתארגנה משלחת החפירות של בית שערים, פנה בנימין מזר אל פסח בר-אדון וביקש ממנו להצטרף למשלחת. כל תקציב החפירה עמד אז על שמונה לירות א"י. צפורה ואלכסנדר זייד טענו, שניתן להסתדר בלי כסף, כי המשלחת תוכל להתארח אצלם, וכשירווח ישלמו. משנסתיימו החפירות, חזר פסח שוב אל השמירה.
המוסדות הלאומיים רכשו אנייה, כדי שאפשר יהיה להבריח ארצה באמצעותה נשק ל"הגנה". רב-החובל היה חודורוב, ופסח נמנה עם אנשי הצוות. לאחר מכן התפנה פסח וכתב את ספרו "בין עדרי הצאן". את חוויותיו מהניסיון הימי שלו העלה בספרו "תלם בים".
בשנת 1939 התוודע פסח לדורותי כאהן, עולה אמריקנית, עיתונאית וסופרת, ונשאה לאישה. אחרי שנה נולד בנם דורון. אבל הנישואין, כמו גם הולדת הבן, לא יכלו לרסן את תאוות הנדודים של פסח, והוא הצטרף למשלחת החפירות בבית ירח.
דורותי ופסח עברו לגור במושב מרחביה (1940). שם הם כתבו ביחד ספר "גשר של מעלה" - סיפורם של הצנחנים הארצישראלים במלחמת-העולם השנייה. דורותי נפטרה בשנת 1950 ופסח המשיך בנדודיו. עוד לפני מותה של דורותי, בשנת 1947, הוא יצא לסייע בעלייה ב' ועסק בליווי מעפילים באנייה "קוממיות" ובאניה "גלילה". בשנת 1949 יצא פסח לחפירות בתל בית ירח. שם חפר כשש שנים וגילה את צפונותיה של עיר כנענית מבוצרת, שהתקיימה עד לתקופות ההלניסטית, הרומית והביזאנטית. בשטח האתר מצא פסח שרידי בית-כנסת יהודי מקושט ברצפת פסיפס צבעונית. אחר-כך חפר עם פרופ' בנימין מזר בתל קסילה ואף ערך סקר ארכיאולוגי בסיני.
כך עבר פסח לעיסוק מלא בארכיאולוגיה, וכאשר התארגנה משלחת ארכיאולוגית למערות מדבר יהודה בשנים 1962-1960, היה פסח אחד מראשי ארבע הקבוצות. הוא קיבל את גיזרת החיפושים והמערות הפחות מבטיחים. גיזרתו כללה את נחל משמר, נחל עשהאל, נחל חולד והגדה הדרומית של נחל חבר. אלא שהמזל האיר לו פניו, והוא גילה את "מערת המטמון" בנחל משמר, שבה נמצאו 429 כלים מופלאים, שרובם עשויים נחושת ומקצתם שנהב. כלים מרהיבים אלה מן התקופה הכאלקוליתית שוכנים עתה במוזיאון ישראל.
העבודה במערות התנהלה בתנאים קשים ותוך סיכון רב. פסח ואנשיו היו מטפסים בחבלים ובסולמות על פני תהומות של מאות מטרים. בתוך המערות עצמן הם עבדו באבק סמיך ובסכנת מפולות. אבל העמל, הסיכון והקשיים היו כדאיים, כי התגליות היו מרעישות. את אלה סיכם פסח בספר גדול ומקיף "מערת המטמון - הממצאים ממערת נחל משמר".
לאחר מלחמת ששת-הימים, במשך למעלה מעשור שנים, חקר פסח את מדבר יהודה. כל מצדית וכל מערה היו בהישג ידו. הוא חפר וחפר וכך גילה וחשף את שרידי העבר של ארצנו: בית-קברות איסיי, בית-חרושת לתמרוקים, תחנות המשמר על דרך המלח ועוד ועוד. החמה היוקדת של אזור ים המלח לא הרתיעה אותו, ועל אף גילו הקשיש היה יוצא מדי פעם לחפירות חדשות, כאשר מתנדבים צעירים וחיילים נוהים אחריו ומסייעים בידו והוא מעמיד תלמידים הרבה לאהבת הארץ ולחשיפת עברה.
זהו פסח. בחור ישיבה, חלוץ, סולל כבישים, פועל בניין, רועה צאן, בדווי יהודי, סטודנט באוניברסיטה, איש "הגנה", שומר רגלי ושומר שדות רוכב, לוחם הפו"ש, ספן, מלווה מעפילים, סופר, צייר, תלמיד חכם, חוקר, ארכיאולוג, ומעל לכל - בן-אדם.

ישראל עם וארץ ז'-ח', תשנ"ד, עמ' 314-309. פסח בר-אדון נפטר ב- 1/1985