רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

הספדים - בני משפחה

בתאריך ל' בתשרי התשס"ב, בהיותו שר בממשלת ישראל, נרצח רחבעם זאבי בידי 3 מתנקשים פלסטינים. אלפי אנשים מכל שכבות העם באו לחלוק לו כבוד אחרון.

בראשית דבריי הרשו לי להודות לכם, על שבאתם גם השנה לכבד את זכרו של גנדי. אין זה מובן מאליו: לא הנוכחות מידי שנה של מנהיגי ישראל שמתפנים מעיסוקיהם הרבים והחשובים, וגם לא התמיכה היומיומית מהאדם הפשוט ברחוב. דומה כי האהבה הגדולה והכנה שרחש גנדי לעם ישראל, חזרה אליו בחייו וגם לאחר מותו, והחיבוק הרחב הזה, מחזק ומרגש אותנו. בשם משפחתי אני מבקשת להודות על כך לכולכם.

כמידי שנה או נאספים באחר הצהריים סתווי, תחת שמי בירתנו הקדושה, מעל קבר בין ה-14, וסביבתו השלווה הירוקה של הר הרצל, שלוה שכה רחוקה מסערת חייו של גנדי. פגשתי אותו כקצין צעיר, עם קסם אישי ורוח קרב, ובאמתחתו – מטרות לא מעשיות, כמו למשל הקמת מדינה ליהודים. "אני רוצה ילדים כמספר אלה שהיו למלך רחבעם", אמר לי קצת אחרי טקס החתונה המאולתר שלנו, לפני 65 שנים. "וכמה ילדים היו למלך רחבעם?", שאלתי, והוא ענה בחיוך שובב: "88! 60 בנות ו-28 בנים. אם כי בעניין החלוקה אני מוכן להתגמש".

לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל אריק שרון את פיקוד הדרום, מוטה גור את פיקוד הצפון, וגנדי ביקש וקיבל את הקשה והמאתגר מכולם: פיקוד המרכז עם הגבול הארוך, הפרוץ, והסוער ביותר של ישראל. "בתוך שנתיים אהפוך את הגבול הזה לבטוח שבגבולותינו" אמר אז גנדי, והתגובות היו: "זה לא מעשי". כשהוא החליט להוציא סידרה של 150 ספרים לכבוד ארץ-ישראל, אמרו לו כולם שגם היעד הזה לא מעשי, וכשהציג את התכניות הגרנדיוזיות לשידרוג מוזיאון ארץ- ישראל ואת לוח הזמנים הקצר, גם אז אמרו לו: "זה לא מעשי". אבל גנדי אהב במיוחד להפוך את הלא מעשי – למעשי.


גם בשיח הציבורי גנדי השמיע קול אחר, והעז לשאוף על הנועז שביעדים. במקום להתפקד למפלגה גדולה ולהבטיח מקומו בממשלה, בחר בדרך הקשה, וביקש להעלות את רעיון הטרנספר, שפתר בעבר מחלוקות מדיניות במקומות רבים בתבל, רעיון שאימצו לפניו ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, ומשה שרת כפתרון ארוך- טווח לסכסוך הישראלי-ערבי. אך העיקרון המוצדק, המוסרי, וההגיוני של "יהודי ארצות ערב – לארץ ישראל, ערבי ארץ ישראל – לארצות ערב" – נדחה והוצג בלעג, בעיקר ע"י אלה שחששו שהפיכתו ללגיטימי תכרסם בכוחן של מפלגות הימין הוותיקות. בהסכמה רחבה של כל הקשת הפוליטית, הוצג הטרנספר, כרעיון גס, כוחני, הזוי, נגוע בגזענות. גזענות? הרי זו היתה כל-כך רחוקה מגנדי, שהיה אוהב אדם באשר הוא, והזוי? הרי גנדי היה פרגמטי, ואיש מעשה מציאותי שאין שני לו, ואלה שאמרו "זה לא מציאותי" – הם אלה שבדבריהם הפכו את הדבר לכזה. "להנחית אדם על הירח זה אפשרי, ולהפריד אוכלוסיות לא?", שאל פעם. בסוף חייו, הפכה המילה "טרנספר" לביטוי מגונה שאין להשתמש בו, שאינו "פוליטיקלי קורקט", ו"הנכון פוליטית" – הוא, כך למדנו, מכבסת מילים המסמלת כל מה שלא נכון עבור מנהיגות אמיצה.


אך בואו לא נתבלבל: גנדי לא היה "הוזה בעולם של שפויים". הוא היה אמיץ ומציאותי בעולם של תמימים, מתחסדים, אינטרנסנטים, ופחדנים. הוא היה חריג בין אלה שה"פוליטיקלי קורקט" קדם אצלם לדאגה למה שמעבר לקדנציה הקרובה. גנדי הסכים אנשי השמאל שאל לנו להיות עם כובש, וכל עוד נהיה כאלה – לא נחיה פה בשקט, אך הוא גם הסכים עם אנשי הימין, שלא שלום תביא אלינו מדינת טרור שסלע קיומה הוא שינאת ישראל – אלא עוד דם ועוד אש. כל מי שאומר אחרת, כל מי שמבטיח שמסירת שטחים תביא שלום, או כיבוש עם זר יכול להימשך לנצח – נוטע תקוות שווא, ומכופף את המציאות למען כוח פוליטי, וגנדי, הרי, התעקש לומר את האמת. על כך קראו לו "הוזה", "לא מציאותי", איימו לפסול את תנועתו ולהוציאה מחוץ לחוק, וגם אנשי ימין מובהקים נהגו תמיד להבהיר: "איננו מסכימים עם גנדי", כדי לשוות לעצמם חזות נאורה ומוסרית. לו תקופתנו היה מתוארת במונחי התנ"ך הרי שגנדי היה המטיף בשער, שצודק, אך דבריו הפוצעים והנוקשים, נדחים בידי המנהיגות המחפשת את הפתרון הפשוט שבהישג יד, וסוגדת אל עגל "הפוליטיקלי קורקט".


גנדי גיבש את דעותיו לאורך השנים מקריאה, מ-חקר, מידע תאורטי ומנסיון מעשי אדיר, מהכרות מפליגה את השטח, משיחות אין ספור עם מנהיגי המדינה, ומההכרה בכך שאין חטא גדול יותר מלחזור על טעויות העבר. את "הילכי כיבוש הארץ", הוא קרא בתורה, בפשטות, בישירות, בבהירות: "והורשתם את הארץ וישבתם בה - - - ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם, לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה, והיה, כאשר דימיתי לעשות להם – אעשה לכם!". כך, חפות מחנופה וקריצה פוליטית, מתארות המילים האלה את המציאות הנוכחית שבה אנו חיים כיום. כי לצד הזכות לשחרר חלקי מולדת, עומדת החובה המוסרית לאפשר לאנשים שגרו שם – נתיב בטוח לחיי רווחה בארצם שלהם שמעבר לגבול. לא באכזריות בה הם היו מכים בנו לו רק יכלו – אלא בחמלה כלפי הדורות הבאים של שני העמים – לא בנקמנות בה נטבחו וגורשו יהודי חברון בשנת תרפ"ט – אלא בכבוד לאדם באשר הוא, לא בכעס ובחימה בה מתבטאים גם כיום מנהיגי הפלשתינאים ונציגי ערבי ישראל – אלא באומץ של מי שמאמין בצדקתו, בחוזק של אלא השואפים ומאמינים בשלום אמת, עם ליד עם, וכל עם - באדמתו שלו.


רחבעם זאבי לא הצליח להעמיד 88 ילדים כמו רחבעם המלך, הוא לא הצליח לשכנע שדמוגרפיה כן ניתנת לשינוי, ולהגשים את רעיון היפרדות העמים על נהר הירדן, הוא גם לא הספיק להוציא 150 ספרים – ומפעלו נקטע בספר ה- 72. אבל רבות מתכניותיו ה"לא מעשיות", חלקן מוכרות וחלקן פחות – נחלו הצלחות גדולות, ויש להן תרומה מכרעת עד היום לביטחון ישראל. לאורך הדרך הוא הצליח לסחוף אחריו רבבות באהבת המולדת, והדגים מה כוחה של נאמנות – לחברים, לרעיונות, לערכים, למסורת, לעם ולארץ. מאז לא קם האיש שיציג פתרון אמת, אמיץ ומוסרי, לשלום-קבע, ולקיום עם ישראל כעם חופשי ובטוח בארצו. גם מסיבה זו, גנדי חסר היום, וחסרונו לאומה צורב ממש כמו חסרונו למשפחתנו.


יקיריי, מכובדיי. כמידי שנה אנו נאספים באחר צהריים סתווי, תחת שמי בירתנו הקדושה, מעל הקבר בן 14, וסביבנו השלווה הירוקה של הר הרצל, שלוה כה רחוקה ממציאות חיינו ומהסערות הפוקדות את ערי ישראל. נראה כי עמנו כולו מייחל ימים של שקט ושל ביטחון, והתפילה המשותפת הזאת, היא חזקה מהמחלוקות הקשות בינינו, על הדרך להשגתה. אחתום כתמיד, בתפילה הנושנה בה נהג גנדי לחתום את נאומיו: "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום".

לסרטון דברי יעל זאבי בטקס האזכרה תשע"ו (מאתר ערוץ 7, צילם: חזקי עזרא)