רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

הספדים - בני משפחה

בתאריך ל' בתשרי התשס"ב, בהיותו שר בממשלת ישראל, נרצח רחבעם זאבי בידי 3 מתנקשים פלסטינים. אלפי אנשים מכל שכבות העם באו לחלוק לו כבוד אחרון.

ביום הולדתי ה-73 נרצח גנדי. בעל אהוב וחבר, שחייו היו חיי מאז הייתי נערה צעירה. ממציאות אחת, של יציבות וביטחון, נזרקנו בפתאומיות – משפחתי ואני – למציאות הפוכה של שבר וכאב, של לב מרוסק ומתגעגע, ושל חיים דומעים בצל ענן, חיים שבהם דבר לא ישוב עוד למקומו.
דמעות רבות ידעתי מאז, ולא הרפתה המחשבה על רוע הגורל, על גודל העוול. אבד שותפי לחיים, בשר מבשרי, ואף הזכות להיפרד ממנו לא ניתנה לי. לא חיבוק אחרון, לא מילת פרידה.

לפני 30 שנה, באוקטובר שנת 1973, התאספו אנשים רבים פה, באולם הזה. האוירה היתה חגיגית ואופטימית, וחגגנו את שחרורו של גנדי משרות ארוך שנים בצה"ל. חגגנו את סיומו של פרק מפואר, ותחילתו של פרק חדש. אנשים שיבחו והיללו, והרעיפו מלים חמות.
"והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו, ועלהו לא ייבול, וכל אשר יעשה – יצליח". כך, במילים אלו מתחילת ספר תהילים, תארו את גנדי. אדם שמשחר נעוריו עשה חיל בכל מעשיו והיה שותף פעיל לנס הקמת מדינת ישראל והגעתה למה שהיא כיום.
את תחושת הנחת והגאווה שחשתי אני הקטנה באותו ערב למשמע המחמאות המורעפות על גנדי - קשה לתאר, אך אותה שעה מאושרת, היתה השכר הצנוע בצידן של השנים הארוכות והקשות של ההקרבה שלי ושל ילדיי, שבהן בילה גנדי את זמנו בשדות הקרב הרחק מהבית.
ימים ספורים בלבד לאחר אותה חגיגה, פרצה הקשה שבמלחמות ישראל, וגנדי לבש שוב את מדי הצבא, כדי לשמש כעוזר הרמטכ"ל וכראש אגף המבצעים של צה"ל.
30 שנה אחרי ואנו כאן באותו מקום, נזכרים בגנדי החייל והמפקד, המנהיג והשר, ויותר מכל, בגנדי האדם והחבר. זה שרבים כל-כך הכירו ונשבו בקסמו. גנדי הרגיש והאנושי, רחב הלב ורחב הדעת, זהו גנדי החי ופועם בלבי גם כעת, שנתיים לאחר לכתו.

הספרים נותנים לי כח, הספרים אותם אספנו גנדי ואני בשקדנות כל חיינו. לעיתים היינו מגיעים למחוזות הרחוקים ביותר באירופה כדי לרכוש ספר בודד, ולעיתים היה גנדי שב הביתה כשהוא מוביל מריצה עמוסת ספרים שרכש בדרך. ואז היה מתיישב בספריה המפוארת שלו, מתעמק בספרים כחוקר המבקש לגלות נסתרות, מעלעל בהם בעדינות, בחרדת קודש כמעט, באהבה ובדאגה אבהית. אהבתי לראות אותו כך. הוא היה מאושר, וגאה. הוא היה מרותק כשבוי בקסמם של הספרים.

היום, כשהוא איננו, אני עולה לספריה שבביתנו ומעלעלת בספרים שאהב, מנסה לעקוב אחריו במסעו בתוך סוד קסמם המסתורי. ואז, נדמה לי שהוא נמצא שם איתי.

הספריה היתה לא רק משכנם של הספרים בביתנו. שם היה גנדי במשך שעות משתעשע עם נכדיו הקטנים כלומד מהם את משחקם, כמבקש להיות חברם, וכשצחקו הם מהנאה – זרחו גם עיניו שלו ואפשר היה לראות עליו כי הוא מאושר כעת. ברגעים אלה לא ראיתי מולי את גנדי השר או הגנרל. ראיתי את גנדי הרך והעדין, גנדי הסבא שכל כולו אהבה ודאגה.

ביום הולדתי ה-73 נרצח גנדי. בעל אהוב וחבר, שחייו היו חיי מאז הייתי נערה צעירה. ממציאות אחת, של יציבות וביטחון, נזרקנו בפתאומיות – משפחתי ואני – למציאות הפוכה של שבר וכאב, של לב מרוסק ומתגעגע, ושל חיים דומעים בצל ענן, חיים שבהם דבר לא ישוב עוד למקומו.
דמעות רבות ידעתי מאז, ולא הרפתה המחשבה על רוע הגורל, על גודל העוול. אבד שותפי לחיים, בשר מבשרי, ואף הזכות להיפרד ממנו לא ניתנה לי. לא חיבוק אחרון, לא מילת פרידה. גם לא זכיתי להודות לו על חיים נפלאים ומלאים. כך, באכזריות, בחטף, ברגע נמהר – נלקח ממני: היה איש אהוב ויקר, רב פעלים, ועתיר הישגים – ואיננו עוד. היה סלע מוצק למשענת – ונותר חלל ריק. היו ימים מאושרים, מלאי ציפיה לבאות – והנה ענן קודר כיסה את השמים. אני נזכרת לעיתים בימים המאושרים, בטיולים, במפגשים, בחברים, בשיחות על נושא כזה או אחר, בתמונות וזכרונות שנאספו במשך 53 שנים. ופתאום מתחלף הכל בתמונה הנוראה ביותר, זו שראו עיניי בצאתי מהמעלית באותו בוקר – של גנדי ירוי, מתבוסס בדמו, והיה זה כדמי שלי. אני נזכרת בזעקות השבר שזעקתי, בנסיעה המבוהלת באמבולנס, ובהלוויה שאותה ראיתי מבעד למסך דמעות, וברקע עולה ומהדהדת נבואת הנביא יחזקאל, ודבריו כאילו מופנים אליי, ממש אליי: "ותושלכי אל פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי, ואומר לך: בדמייך חיי".

לעיתים חשבתי שמוטב לו לאדם ללכת לעולמו, מאשר לחיות כשהוא מתבוסס בדמו, אך אז נזכרתי שלא אני בלבד, אלא רבים כמוני, ולעיתים האומה כולה – חיים במציאות זו, הישראלית, האכזרית. אכן, בדמנו אנו חיים מאז ומתמיד. אנו, דור הפלמ"ח, דור המייסדים, דור המלחמות והקוממיות, ידענו בחיינו כאב, שכול, ואובדן למכביר. מטובי חברינו נפרדנו בטרם עת ולבנו נתכסה צלקות. ראינו משפחות שבורות, חברים המומים, נשים צעירות שעולמן חרב עליהן, הורים זקנים שאיבדו את היקר להם מכל, כמו הורי שלי שאיבדו את אחי בנימין. ראינו לבבות רבים מתנפצים על סלעי הזמן והמקום הזה. ראינו כל זאת, ומראות רבים של שבר ותוגה נצרבו עמוק בזכרוננו.

יש הסבורים כי אדם בונה לעצמו עם השנים חומות, מתחשל ומתחסן. אך אין כך הדבר: אדם בערוב ימיו פושט את שריוניו ומחסומיו, ליבו שבע-התלאות נותר חשוף ופגיע, כורע תחת עומס השנים. ואז כבד האובדן יותר, קשיי ההסתגלות לעוד מהלומה הם כמעט בלתי ניתנים לספיגה. רק בעזרת משפחה חמה ואוהבת, חברים כה רבים, וציבור גדול השותף באבלו, יכול אדם לקום מחדש על רגליו ולשוב וללכת. להמשיך לחיות. בכאבו, בשברו, בדמו... אבל לחיות. ואז עשויה הרגישות להפוך לנכס ולא רק לנטל. כי איש שבע ימים, ועתיר ניסיון, רואה טוב יותר מה רב היופי סביב. אז, מגובה שנותיו, יודע אדם שהאתמול הוא זיכרון, המחר הוא חלום, והיום – הוא מתנה.

רציחתו של גנדי הפכה את קולו הברור והבוטח ל"מורשת", היא מורשת גנדי. כיום פועלים מספר חברים יקרים, ובראשם פלמח זאבי ורחלי גולדבלט, העושים לילות כימים למען הנצחתה של מורשת זו, והם עושים זאת בחום, בכישרון ובנחישות שאפיינו את גנדי עצמו. בפעילות זו רכש לעצמו פלמח את מקומו כממשיך דרכו של גנדי, וכמי שהאחריות לנשיאת הלפיד רובצת על כתפיו. אני מודה לו על הגאווה שהוא גורם לי ולמשפחתנו, פעם אחר פעם, ועל האושר של אם הזוכה לראות את בנה הולך בדרך אביו, ושומר על מורשתו.

מורשת גנדי איננה רק האהבה הבלתי מתפשרת לעם ולארץ, ואינה רק הקביעה הברורה שארץ-ישראל אינה ניתנת לחלוקה. מורשת גנדי איננה רק ההכרה בכך שלעם היהודי אין מקום תחת השמש זולת הארץ האהובה הזאת שלנו. מורשת גנדי איננה רק ה"דיסקית של המדינה" המזכירה לנו את חיילינו השבויים: רון ארד, זכריה באומל, צבי פלדמן, יהודה כץ, עומר סוואד, עדי אביטן, בנימין אברהם, ויונתן פולארד. מורשת גנדי גם איננה רק חיזוקם של אחינו וחברינו באיתמר, עלי, נצרים, פסגות, קדומים, ויתר היישובים ביהודה, שומרון וחבל עזה, שבגופם ובבתיהם מהווים קו הגנה מול אויב קשה ואכזר.

בנוסף לכל אלה, מורשת גנדי היא גם תפיסת עולם של עשייה ציבורית ושל מנהיגות: לא לבוא בכדי לשלוט, אלא בכדי להוביל. לא רק לדבר – אלא גם לעשות, לא רק לדרוש – אלא תחילה לקיים. לכבד את הבריות, להישאר אדם ישר וצנוע, ראשון בין שווים, ראשית בן-אדם ורק אחר כך שר או חבר כנסת. להיות תחילה אוזן, ורק אחר כך פה, לדעת להקשיב ולזכור שסייג לחוכמה שתיקה. לא לשכוח מי שלח אותך ולשם מה נשלחת, לזכור כי מנהיגות היא לקיחת אחריות גם על טעויות. להיות יותר מנהיג ופחות פוליטיקאי, לעסוק בענייני המדינה ולנטוש את העסקנות המפלגתית, לשרת רעיון ולא אינטרסים, לדבוק בדרך ולא בכסא, לקדם דגל ולא קריירה.
לקדש את ערך החברות והנאמנות ולהציבו מעל לתועלת אישית, לעמוד איתן על הדעת בגאווה ובאמונה בדרכך, לא ללכת שבי אחר פיתויים כוזבים, ולא להירתע גם אל מול קשיים שבדרך.
ומעל הכל – מורשת גנדי היא אהבת האדם באשר הוא, וטיפוח האדם שבך.

לפני שלושים שנה התאספנו כאן באולם הזה. 30 שנה עברו ושוב אנו כאן, חברים, מכרים, אנשי ציבור, אנשי צבא... ורק גנדי הי"ד עצמו איננו עימנו. ועל אף שהוא אינו כאן, דומה שזעקתו עודה נשמעת, וקולו, צלול וברור, מופנה אלינו ואל מנהיגינו, ובהעדרו, אקרא גם אני את קריאתו: "זעקי ארץ אהובה שלי! זעקי ואל תניחי לבונייך להיות גם מהרסייך!"

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.