רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

הספדים - בני משפחה

בתאריך ל' בתשרי התשס"ב, בהיותו שר בממשלת ישראל, נרצח רחבעם זאבי בידי 3 מתנקשים פלסטינים. אלפי אנשים מכל שכבות העם באו לחלוק לו כבוד אחרון.

כל שבוע אני עושה את הדרך הזאת, לפקוד את קברו של גנדי. לנגב את האבק ממצבת השיש, לפנות את העלים שנשרו, להשקות את פרחי הגרניום שמסביב, ובעיקר, להיות הכי קרובה אל גנדי, הכי קרובה שאפשר. פה, בין עצים ופרחים, אפשר למצוא שקט ושלווה. שקט ושלווה שמנוגדים בתכלית למסכת חייו ומותו של גנדי, ושל רבים אחרים הטמונים באדמת הר זה.

המחשבות הרבות שמלוות אותי בדרכי, מתחילות להתבהר כשעוברים את שער הגיא. מימין ומשמאל ניצבים סלעי הארץ הקשה הזאת, ופה ושם שריד משוריין, המספר את סיפור הגבורה והשחרור. כשאנו מגיעים לפאתי ירושלים, הלב רוצה לפנות שמאלה כתמול שלשום, בכוון הגבעה הצרפתית, ומשם למלון הוואט. אך הרכב ממשיך ישר בכיוון שדרות הרצל, וגם שם אינו פונה, כבעבר, שמאלה, למשכן הכנסת, אלא ממשיך וממשיך אל מציאות אחרת.

כל שבוע אני עושה את הדרך הזאת, לפקוד את קברו של אהובי. לנגב את האבק ממצבת השיש, לפנות את העלים שנשרו, להשקות את פרחי הגרניום שמסביב, ובעיקר, להיות הכי קרובה אל גנדי, הכי קרובה שאפשר. פה, בין עצים ופרחים, אפשר למצוא שקט ושלווה. שקט ושלווה שמנוגדים בתכלית למסכת חייו ומותו של גנדי, ושל רבים אחרים הטמונים באדמת הר זה.

לפעמים אני מרימה את עיניי מעבר לכאב הפרטי שלי, ומביטה סביב. שורות שורות של מצבות שיש לבנות, מסודרות יפה כמו חיילים – כמו שורות של מאות ואלפי חיילים צעירים, יפי תואר, אמיצי מבט, נחושי מבע. עתידם לפניהם, חיוך בוטח בעיניהם... אבל רק לרגע, כי שוב דמויותיהם נמוגות ובמקומם – מצבות השיש.

כן, זוהי ארץ כזאת – קשה כסלע, עקשנית כברזל, ארץ של בזלת ואורן, שרב ומלח, זיכרון וכיפורים... ושל רולטה. רולטה גדולה, מסתובבת, בפעימות קצובות, באכזריות אין סופית, מותירה כה רבים בשבר אלמותי, בתוגה רועמת לעד.
וברגעים של הרהור, כאן, לצד כאבי הפרטי, אני נושאת תפילה בלבי. חרישית היא תפילתי, ודלה היא, ויוצאת מלב שבע תלאות ויגע: אנא, אלוקים הטוב, ברך אותנו בכוח. ברך את עמך באומץ, תבונה, אורך רוח, אבל בעיקר בכוח – להתמודד, לא להכנע, לא להישבר, שלא יירך לבבנו. תן לנו אלוקים הטוב, כוח לעבור זמנים קשים, גם אם הם מתארכים, תן לנו כוח לעמוד בניסיונות ובמבחנים, כדי שנוכל להגיע אל ימים אחרים. ואז בימים של שלום והגשמה, כשנשב לבטח בארצנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בימים של בית שלישי גאה ומפואר, של מיצוי תחייתנו המחודשת בארץ ישראל, של מימוש ברית בין הבתרים במובן המלא והשלם שלה – אז, באותם ימים שיבואו עלינו לטובה במהרה בימינו – רק אז נדע שהמחיר הכבד ששילמנו – לא לשוא היה.

הדרך חזרה מירושלים היא ארוכה יותר. ארוכה וריקנית. לא עוד מבשרת את החזרה אל סוף שבוע חייכני בחיקו החם של אהובי, אלא חזרה אל בית שהתרוקן, אל לילות ארוכים של געגוע, שאלות והרהורים. ל' בתשרי הוא יום סתו, כמעט חורף, אך אצלי, כנדמה, לוח השנה עצר: הדרך אל שער הגיא היא סתוית – תמיד, עציה אפרפרים, ופיתוליה, כמו פיתולי החיים, לוקחים אותך כרצונם, מובילים אותך בירידות...

יעל זאבי