רחבעם זאבי גנדי
logo memshala icon

משרד ראש הממשלה

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל

הספדים מפי אישי ציבור

בתאריך ל' בתשרי התשס"ב, בהיותו שר בממשלת ישראל, נרצח רחבעם זאבי בידי 3 מתנקשים פלסטינים. אלפי אנשים מכל שכבות העם באו לחלוק לו כבוד אחרון.

ח"כ ליברמן-נאום לזכרו של רחבעם זאבי בטקס האזכרה הממלכתית לרחבעם זאבי ז"ל 29/10/08

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):

כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, יושבת-ראש הכנסת, שרים, כנסת נכבדה, הרעיה יעל, משפחת זאבי היקרה, שבע שנים חלפו מאז הזדעזעה מדינה שלמה מהודעתו של פרופסור שמואל שפירא, סגן מנהל בית-החולים "הדסה" עין-כרם: "בצער רב אני רוצה להודיע כי לפני כעשר דקות נפטר השר רחבעם זאבי".

תחושתי אז היתה שאיבדנו את אחד מעמודי התווך של הציונות, אחד האנשים הערכיים שידעה מדינת ישראל, הרומנטיקן הבלתי-נלאה של רוח תש"ח, והדבר החשוב ביותר – היה ברור שאיבדנו נביא בעירו. גנדי היה אינטלקטואל יהודי חדור אמונה בצדקת דרכנו, בעל אומץ אישי וציבורי רב, אשר הכיר את המציאות כפי שהיא, ולכן, בניגוד לרוב המנהיגים, הוא ראה את הנולד. אני מצטט: "מדינת ישראל כבר מגלה סימני עייפות של זיקנה ותשישות, וזאת לא בשל המצור הממושך והמלחמות התכופות, אלא בשל משבר המנהיגות וחוסר אמונה. מה שיכול לשנות זאת הוא חידוש פניה של התנועה הציונית; לא עוד ציונות במרכאות ולא זלזול בשורשים ובתרבות היהודית".

לגנדי היה ברור שהתנועה הציונית לא יכולה להשלים עם תופעות כמו מסמך החזון של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, השולל את זכותו של העם היהודי למדינה יהודית וציונית, השולל את מגילת העצמאות, שהיא הבסיס המשפטי והמוסרי שעליו קמה מדינת היהודים. מדינת ישראל היא מדינה יהודית בהגדרה, ומי שלא מוכן לקבל זאת אין לו מקום בבית הזה וגם לא בשום בית אחר בין מטולה לאילת.

גנדי דיבר במושגים של היגיון ושכל ישר, והתחכמויות והתפלפלויות משפטיות אינן יכולות לכסות על חוסר האונים של ההנהגה ועל אי-יכולתה של הממשלה לקבל החלטות. אי-אפשר להסביר בשום פרק משפטי, לא בסעיף קטן אל"ף ולא בסעיף גדול בי"ת את הטירוף שאחז במדינה שלמה כשהמרגל והמחבל עזמי בשארה, שברח מהארץ וממשיך להסית נגד המדינה מתחומי לבנון, מקבל בכל חודש פנסיה בסך 8,000 שקל על חשבון משלם המסים. לא מדובר בסעיף משפטי ולא במערכת המשפט, אלא במחדל של מנהיגים הנרתעים מלקבל החלטות.

אי-אפשר להשלים גם עם העובדה שלא מצאנו סעיף משפטי או דרך להרוס את ביתו של המחבל מישיבת "מרכז הרב", שטבח שמונה מתלמידי הישיבה. בכל מדינה נורמלית היו קודם הורסים את ביתו ואחר כך שואלים שאלות. אני גם לא יכול לשכוח את המראה של אותו אזרח ישראלי מנצרת שבזמן מלחמת לבנון השנייה הופיע על המרקע לאחר שנסראללה הרג את שני ילדיו ואמר קבל עם ועדה כי ילדיו הם שהידים ונסראללה אחיו, ובכול אשמים הציונים. ומה קרה לאחר מכן? הביטוח הלאומי הכיר בו כנפגע פעולות איבה והוא מקבל קצבה חודשית.

גנדי דיבר על שיבה לנורמליות, וזה אולי הדבר החשוב ביותר – לחזור להיות עם נורמלי. לא עוד התחכמות, התרפסות, התפלפלות ופחד מלקיחת אחריות. עברנו את אירועי אוקטובר ואת אירועי עכו. האירועים האחרונים בעכו הם בגדר כרטיס צהוב להנהגת מדינת ישראל. לברוח מהבעיות זה לא לפתור אותן – לא במקרה זה, לא במקרה של הבריחה מגוש-קטיף ולא במקרה של הבריחה מלבנון.

מי שמנסה להדביק לי ולחברי תוויות כאלה ואחרות ולהסית נגדנו – משקר ביודעין. אנחנו נאמנים למגילת העצמאות ולכתוב בה: מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. אצלנו כולם שווים, ואינני רואה הבדל – וכבר אמרתי זאת עשרות פעמים – בין השיח' ראאד סלאח, מנהיג התנועה האסלאמית ובין הרב הירש מנטורי-קרתא, או בין המרגל עזמי בשארה ובין המרגלת טלי פחימה. כולם שווים לפני החוק – יהודים, נוצרים ומוסלמים – ואנחנו נדאג שלא יהיו שווים יותר ושווים פחות. מי שירצה להיות זכאי לתשלומי הביטוח הלאומי יצטרך להבין שאין ביטוח לאומי בלי שירות לאומי.

מה שאסור לנו זה להסכים למצב שבו תקום מדינה פלסטינית הומוגנית, שלא יהיה בה יהודי אחד, ומדינת ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית עם 20% בני מיעוטים, שחלקם תומכים בגלוי ב"חמאס", ב"חיזבאללה" ובאירן. האשליה של שטחים תמורת שלום לא תביא לא שלום ולא ביטחון. נתנו הרבה שטחים, מגוש-קטיף ועד הגרגר האחרון בדרום-לבנון, ובתמורה קיבלנו "קסאמים" ו"חמאס", "חיזבאללה" ו"קטיושות", ושורה ארוכה של פגיעות נוספות. צריך להבין ששלום הוא נגזרת של הביטחון, ולא להיפך. נהיה חזקים, נהיה נחושים, נחזיר את כוח ההרתעה – כולם יכבדו אותנו; כולם ירצו להיות אתנו בשלום. נגמגם, נתנצל, נתרפס – כולם יחכו לנו בפינה; כולם ירצו לבחון אותנו.

גנדי לעולם לא היה מסכים להתבטלות העצמית שלנו בפני המצרים. פעם אחר פעם נוסעים מנהיגינו לפגוש את מובארק במצרים, אבל הוא מעולם לא הסכים להגיע הנה לביקור רשמי כנשיא. כל מנהיג המכבד את עצמו היה מתנה מפגשים כאלה בהדדיות. ירצה לדבר אתנו – שיבוא לכאן. לא רוצה לבוא לכאן – שילך לכל הרוחות. בדיוק כך.

גם מה שקורה בתחום הממשל – ניהול המדינה – הוא בלתי סביר. לא מזמן חגגנו 60 שנה למדינת ישראל, ולא שמנו לב שהממשלה הזאת, שכבר נפלה, היא הממשלה ה-31, שבעשר השנים האחרונות כיהנו שבעה שרי ביטחון, תשעה שרי חוץ ותשעה שרי אוצר, ובכנסת ישראל יש 22 סיעות ל-120 חברי כנסת; בעצם עם התפלגות הגמלאים כבר יש 23 סיעות.

אי-אפשר להמשיך כך. הגיע הזמן למנהיגות שתעשה סדר. צריך לעבור למשטר נשיאותי, צריך לחזור לנורמליות. זה הזמן לעשות סדר. זה הזמן לשוב לערכים ולעקרונות שגדלנו עליהם ובזכותם אנחנו נמצאים כאן היום. זה הזמן להשיב את כוח ההרתעה, זה הזמן למנהיגות חזקה. גנדי אמר, ואני מצטט: כל הישגינו היו בזכות הכוח ובכוח הזכות, הזכות שנתנה לנו עוצמה מוסרית ואימצה את כוחנו להיות עצום יותר, אף שביחסי כוחות היינו נחותים.

תרשו לי לסיים את דברי כפי שגנדי נהג לחתום את נאומיו: ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. ה' ייקום דמו.