גנדי היה הראשון שהבין והתחיל לדבר על ציר הרשע. הרבה לפני שנשיא ארצות הברית הבין את זה – רק אחרי פיגוע התאומים ב11 בספטמבר. גנדי הבין הרבה לפני האפיפיור את הסכנה שבאסלאם הקיצוני על אדמת אירופה, ודיבר על זה רבות. גנדי הבין אולי יותר מאחרים – ושמענו מפיו לפני שקראנו את סמואל הנטינגסון על "התנגשות הציוויליזציות". מבחינה זאת גנדי היה במידה רבה נביא פוליטי.
המולדת היתה לו לגנדי, לא רק ערס אהבה , היא היתה לו גם כספר הפתוח, את שביליה ונתיביה, את משעוליה ,נקיקיה הרריה ועמקיה ממטולה עד אילת ומים עד הירדן,ידעו רגליו מנעוריו.מיטב שנותיו היו קודש למאבק על הקמת המדינה ולהגנתה ולבטחונה. הוא היה
ציוני רדיקלי, ציוני עד הסוף ללא שיור. לדידו ארץ- ישראל כולה שייכת לעם ישראל ,נקודה. זאת אקסיומה, ותואיל נא המציאות להתיישר לפיה,כי אין שום אפשרות אחרת. כזה היה גנדי.
הוא שמעלה את הרעיון להלביש אותנו בסרבלים לבנים ולהביא "אסירים פלשתינים" מחופשים מבין חיילי הפיקוד, כדי להבטיח הפתעה מוחלטת בביצוע. עד היום אני נושא איתי את זכרון עיניו הדואגות בעת התירגול המוקדם, ואת חיבוקו הנרגש בתום הביצוע, כשאנו עדיין על כנף המטוס והמחבלים מוטלים למרגלותינו.
רחבעם זאבי גנדי , בדומה לאברהם אבינו המתגלה לנו בפרשת השבוע פרשת "לך לך", הולך לארצו ומולדתו. רחבעם זאבי גנדי מורי ורבי , כפי שזה עתה אמר השר כהן מפרקי אבות, "כל הלומד מחברו אות אחת" ראוי שיקרא לו מורי ורבי . מורי ורבי להגנת המולדת, מורי ורבי להכרת ואהבת הארץ , מורי ורבי להתיישבות , מורי ורבי לכבד כל אדם , להעלות את ערך הרעות למעלות שלא הכרנו, ולא רק לדרוש אלא גם לעשות
נשמה גדולה היית, אח יקר שלי/
איש חייל, מאנשי השם/
על קיום עמך נפלת, אח יקר שלי/
איך זכית לקדש השם
גנדי החשיב מאוד את אהבת הארץ,כי ידע שהיא המפתח לשובנו אליה ולהשארותנו בה.
עם שאינו אוהב את ארצו אינו ראוי לה , וסופו שגם לא יאבק עליה.
אבל גנדי הבין שאהבת הארץ תלויה בהכרת הארץ.
ולכן הוא למד את ארץ ישראל על כל צדדיה:
ההיסטוריה שלה,החי והצומח בה,הארכיאולוגיה שלה,המסעות אליה, ומעל לכל אחיזת העם היהודי בה ובירושליים במהלך הדורות.
ואכן כך, למרות הכל, גנדי נותר עד אחרון ימיו איש אהוב ומוערך, חרף עמדותיו הבלתי קבילות. לא סברתי שאשמת הגזענות שניסו לתלות בו, היתה ראויה. במישור האישי והאנושי הוא כיבד את ערביי הארץ והכיר היטב את תרבותם, את שפתם את אורחם ורבעם. היו לו שם ידידים בלב ובנפש.
..."זה שמונה שנים חָסֵר נופה של ארץ ישראל את דמותו הנישאת והסוערת של רחבעם זאבי, "גנדי". קולו הצלול לא נשמע זה כבר, מעל דוכן הכנסת והבמה הצבורית והתקשורתית. הקול הנעדר הזה הותיר חלל"...
..."כבר הסתיו השביעי ו"גנדי" איננו בין החיים. ארץ-ישראל, שכל נופיה, חבליה ושביליה היו יקרים לו כנפשו ונהירים לו ככף-ידו, לעולם תעמוד; ובתולדותיה – שלא היה בקי בהן ממנו – תיוחדנה לו שורות של זהב כאחד מגדולי אוהביה ונאמניה בהגות ובמעשה, בספר ובסיף...."
יעל היקרה, משפחת זאבי,מפקד אוגדה 162 תא"ל נדב פדן מח"ט הבקעה אל"מ אופיר לויוס,תושבים, אורחים, חיילים, בני נוער, תלמידים ,אנשי משרד רוה"מ ,המועצה הציבורית להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, מוקירי זכרו שלום לכולם.
..."בהר הזה, נורא-ההוד, מְקום מנוחתם של לוחמים וגיבורים, טמון בצנעה "שָׂר וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל" שמואל ב', פרק ג' פסוק ל"ח); מפקד ומנהיג, איש-רוח ואיש-חַיִל, ספרא-וסייפא, בְּרוּךְ-השראה וּדמות-מופת לאהבת המולדת, ליהדות שורשית ארץ-ישראלית טבעית ושלֵמה".
הכרתי אותו טוב מאד, עוד משנת 48, אבל בעיקר הכרתי אותו כשהתמניתי לראש אג"ם בשנת 67 והוא היה עוזרי. הוא נתן לי יד לאורך כל הדרך. במלחמת ששת הימים הוא היה צמוד אלי. אהבתי לעבוד איתו, הוא תמיד נתן לי עצות טובות וחכמות. הוא היה קצין מעולה, סוג א'.
הכרתי את גנדי בשנות החמישים, עבדתי איתו בקרבה גדולה כשהיה אלוף פיקוד המרכז אחרי מלחמת ששת הימים ואני הייתי ראש המטה שלו. בצבא הוא בלט כאיש מוכשר ואינטליגנטי מאד. הוא היה פטריוט גדול של ארץ ישראל, אדם מהיר תפיסה, סמכותי מאד.
השתתפתי איתו פעמים רבות במירדפים בבקעה.
הוא רץ בשטח כאחד החיילים, תמיד רץ קדימה. הוא גילה אומץ לב אישי נדיר.
..."בהזדמנויות קודמות, מעל במה זאת, דיברתי על אהבתו של גנדי למולדתנו, לעמנו, לשפתנו ולתולדותינו. אבל היום אני רוצה להתעכב על היבט נוסף, גם הוא מרכזי בחייו ובפועלו של גנדי – אהבתו ודאגתו העצומה לחיילי צה"ל. שלשום היו פה, בבית הזה, אביבה ונועם שליט. הם באו להזכיר לנו לא לשכוח את גלעד, והם צדקו. אבל גנדי לא היה זקוק לשום תזכורת בנושא הזה. הוא עשה העתקים של הדיסקיות של חיילנו הנעדרים, תלה אותם על צווארו והחזיק אותם על לוח לבו תרתי משמע. גנדי העריך את חיילי צה"ל, הוא גדל בין חיילי צה"ל ונקבר בין חיילי צה"ל..."
על ראש ההר נולד ובעורקיו הארץ/
נשבע הוא להתיר את ידיה הפצועות/
גופו נתן חומה לה, והוא עודנו נער/
ובנפשו פועמת תפילת כל הדורות.
וסערה הארץ, אפופת חול ועשן/
הרמתי את ראשי והנה הוא שם/
דמותו הטמירה והוא חדור קרב/
ולבי הצעיר יצא אליו.
בראשית דבריי הרשו לי להודות לכם, על שבאתם גם השנה לכבד את זכרו של גנדי. אין זה מובן מאליו: לא הנוכחות מידי שנה של מנהיגי ישראל שמתפנים מעיסוקיהם הרבים והחשובים, וגם לא התמיכה היומיומית מהאדם הפשוט ברחוב. דומה כי האהבה הגדולה והכנה שרחש גנדי לעם ישראל, חזרה אליו בחייו וגם לאחר מותו, והחיבוק הרחב הזה, מחזק ומרגש אותנו. בשם משפחתי אני מבקשת להודות על כך לכולכם.
אצלך, אבא אהוב, האור המיוחד של נשמתך היה ברור וניכר. אהבתך לארץ-ישראל, לעם-ישראל ולמורשתו האירה באור יקרות על כל הסובבים אותך, ועשתה בנו, ילדיך ונכדיך, רושם בל יימחה.
אהבה זאת היא שהביאה אותך לשנים ארוכות ומפרכות של עשייה ביטחונית ופעילות ציבורית מתוך מסירות נפש ממש.
בשמי ובשם חיילי צבא-ההגנה-לישראל, בשם הלוחמים והמפקדים הנמצאים בשעה זו ממש על משמרתם ביבשה, באוויר ובים אני מבקש להודות לך, גנדי, על מה שעשית. בכאב על מותך מיד מרצחים שפלים, בדמעות על רע וחבר לנשק ובאהבה ללוחם אני נפרד ממך בהצדעה האלוף רחבעם זאבי.
באנו לספוד לך וללוותך בדרכך האחרונה השר, חבר הכנסת רחבעם זאבי.
כל ימיך היו ימי מאבק ומותך כחייך. חיית בסער הישראלי ההומה ועלית בסערה השמיימה. לוחם בלתי מתפשר על עקרונות חיים והשקפת עולם. מתנקשים ארבו לך באפלולית המסדרון והפכו אותך, גדול הלוחמים בטרור, לקורבנו הגדול והמשמעותי ביותר עד היום.
גנדי, לפני כארבע שנים ישבנו שנינו במשרדי המפלגה בתל-אביב, ותוך שיחה ארוכה על תפיסת הביטחון כפי שאתה רואה אותה, הגענו באופן טבעי לנושא הטרור והרצח שפוגעים באחינו יום-יום, ואז הוצאת ממגרתך נייר מקופל, חתמת אותו במעטפה ונתת לי. אמרת לי, אריאל, זו מקאמה שכתב חברי מהפלמ"ח חיים חפר, באוקטובר 1973, כאשר פרשתי מצה"ל. אמרת לי כי כאשר יגיע יומך, אתה מבקש שנגיד כאן על קברך דברים אלו, ואת צוואתך זו אני מקיים היום:
רבי יהודה הלוי כתב: "הידעו הדמעות מי שפכן? ויידעו הלבבות מי הפכם? הפכם, בו מאורם, תוך רגבים. ולא ידעו רגבים מה בתוכם. בתוכם שר וגדול, תם וישר, ירא האל ואיש נבון וחכם".
רחבעם זאבי, לך לשלום, תנוח על משכבך בשלום, בין רגבי אדמת ירושלים וארץ-ישראל אשר כה אהבת.
ליעל של גנדי - כך קראנו לך תמיד - לפלמח-יפתח, לסייר-בנימין, למצדה, לצאלה וערבה, לנכדים והנינות של גנדי, קינה על חבר.
אנו מביאים אל אדמת המולדת את גדול אוהביה, את מי שהילך בשביליה, שמצא מסתור בנקיקיה, שבחן חרציה, ידע סלעיה, ידע את הנהלולים והמצדות והספיג בה זיעתו ודמעותיו.
כשסיימתי לפני שלשה חודשים את קורס הקצינים, הצדעת לי, אלוף בצה"ל מצדיע לסגן משנה בחיתוליו. היום סבא אני מחזיר לך חיבוק, נשיקה והצדעה.
כששאלתי אותך מדוע אתה ממשיך להלחם כל כך הרבה מלחמות ענית לי: עד עכשיו נלחמתי בעבורי ובעבור ילדי, עכשיו אני נלחם בעבורך ובעבור ילדיך.
לא נלחמת בשביל כסא במליאה תמיד אהבת המולדת היתה ראשונה. אני גאה בך, שום דבר לא יהיה כבר אותו הדבר, מי היה מאמין שנספיד אותך היום.
אני גאה על כך שהייתה לי הזכות להיות לך לנכדה. אני מקווה שאתה נמצא עכשיו במקום שליו, מוגן וטוב יותר, ובטוחני שאיפה שלא תהיה אתה ממשיך להשגיח עלינו, כמו שתמיד עשית.
סבא, אני אוהבת אותך ומקווה שבאחד מן הימים אוכל לומר לך כל זאת ועוד דברים רבים שרציתי לומר ולא הספקתי. אני מבטיחה לך שבכפר תבור ימשיך הדגל להתנפנף בראש התורן, גאה וזקוף.
על טבעו של רחבעם זאבי אין איש בעולם הזה או בארץ הזאת שלא יוכל לומר מה טיב השורשים , יסהידו מימיו , אמת המים שעברה תחתיו . אישיות קורנת זוהרת ,בעלת אופטימיות כובשת, אמונה ובטחון בצדקת הדרך, נאמנות בלתי מסויגת, אוהב אדם שנברא בצלם, אוהב ישראל ואוהב את תורת ישראל.
והוא שעמד / צור ארליך
וְהוּא שֶׁעָמַד עַל שֶׁלּוֹ
וְהוּא שֶׁעָמַד עַל שֶׁלָּנוּ
וְהוּא שֶׁעָמַד עַל נַפְשׁוֹ
וְהוּא שֶׁעָמַד עַל נַפְשֵׁנוּ
וְהוּא שֶׁעָמַד בַּפִּנָּה
וְהוּא שֶׁעָמַד בַּשַּׁעַר
וְהוּא שֶׁעָמַד לְהִתְפַּטֵּר
וְהוּא שֶׁעָמַד
נָפַל.
ח"כ ליברמן-נאום לזכרו של רחבעם זאבי בטקס האזכרה הממלכתית לרחבעם זאבי ז"ל 29/10/08
אני וגנדי היינו מאותו הכפר, הכפר של ארץ ישראל הטובה. את גנדי הכרנו, אני ורעייתי גליה, ב- 1954, כשאני הייתי רב"ט והיא טוראית ורחבעם היה סגן אלוף וראש מטה פיקוד דרום.
גנדי אהב את שירי ארץ ישראל ובא לשיר אתנו בלהקת הנח"ל. כך התיידדנו והידידות הזאת בינינו התפתחה והפכה לסיפור אהבה ולידידות רבת שנים שנמשכה מאז ועד עצם היום הזה.
אהבנו לשמוע אותו בכנסת, להתבשם מהעושר הלשוני שלו ומהופעותיו התרבותיות ולהתפעל מאהבת ארץ ישראל שפעמה בו.
אהבה להר ולוואדי,לחורש ולאבן,למעין ולפרח הבר.
כל שבוע אני עושה את הדרך הזאת, לפקוד את קברו של גנדי. לנגב את האבק ממצבת השיש, לפנות את העלים שנשרו, להשקות את פרחי הגרניום שמסביב, ובעיקר, להיות הכי קרובה אל גנדי, הכי קרובה שאפשר. פה, בין עצים ופרחים, אפשר למצוא שקט ושלווה. שקט ושלווה שמנוגדים בתכלית למסכת חייו ומותו של גנדי, ושל רבים אחרים הטמונים באדמת הר זה.
היום לפני 6 שנים, ביום הולדתי מצאתי אותו ירוי על רצפת בית המלון, והיה זה כאילו נרצחתי שם בעצמי.
מאותו רגע, בו התהפכו עלי חיי, אותה תמונה לא משה מזיכרוני. עד היום נותר בגרוני טעמן המר של זעקות השבר שזעקתי, עד היום נשמעים באוזני צפירות האמבולנס והמולת הקהל המצטופף. עד היום מהדהדים באוזני דברי הנביא יחזקאל, שכאילו כוונו אלי, ממש אלי: "ותושלכי בגועל נפשך, ביום הולדתי אותך, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".
הסיפורים הקטנים לכאורה העולים מן הדברים, הם שמעידים נאמנה על אווירה ואורח חיים ובכך תורמים להבנת ההיסטוריה של תולדות התיישבות בארץ, המלחמה לעצמאותה וביסוסה.
..."הוא בראש ובראשונה אדם שידע לאהוב ולהתאהב, כל חייו היה מאוהב -במשפחתו, במולדת, אבל לא פחות מזה במילה, בהיסטוריה של עמנו, בחברים ובאנשים ואהבתו את הארץ לא סבלה מסימני שאלה או ספקות."
פיקוד המרכז וחייליו, יחד איתכם, תושבי בקעת הירדן, מרכינים ראש לזכרו של האלוף במיל', השר רחבעם זאבי, שנרצח לפני שנתיים ימים בידי מרצחים בני עוולה. מלוא הערכתי ליוזמי המפעל הזה, המחבר יחד את זכרו של השר עם תושבי הבקעה וצה"ל - במשולש שאינו ניתן להפרדה!
אני מתייחס בדברי לכתבה של מר יצחק לאור בעיתון "הארץ" מתאריך 16 במרס 2005 שכותרתו הוא "אהבת הארץ רק בלי ערבים". הכתב התכוון לאלוף והשר רחבעם זאבי ז"ל ולעניות דעתי אין כל זיקה ורלבנטיות אליו.
גנדי השאיר מורשת דורות מוחשית לאוהבי ארץ – ישראל, למתיישביה ולמגניה – מורשתו היא הציונות הצרופה!
יהיה זה רק מחפיר ונלעג, לנסות ולהעלות בקנה אחד על כפות מאזני הצדק ההיסטורי – מורשתו של מי משניהם היא מורשת אותה יש לזכור ועליה יש לחנך את הדורות הבאים.
אם יורשה לי אשתמש בביטוי של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, "קרבן השלום". יכול להיות שהוא, רחבעם זאבי, למעשה הוא "קורבן השלום", הוא אשר נלחם למען השלום, הוא אשר נלחם והניף את דגל המלחמה בטרור ובכל מאודו והוא אשר דיבר מעמקי ליבו על ארץ ישראל, האהבה והערגה אליה. לכן את אותם קורבנות שדמם נשפך על קידוש השם, יש לזכור תמיד, ולראות את דבריהם כנר לרגלנו ולכבד זיכרם לעולם ועד, כיאה לגיבורים אמיתיים.
ב1 באוקטובר 73, כשהשתחרר אלוף רחבעם זאבי מצה"ל, חיבר חיים חפר לכבוד האירוע מקאמה. לפני שנתיים ביקש גנדי שהקטע הזה יוקרא על קברו.
וכך היה.
וככל שעוברות השנים- מיזדקרת דמותו של גנדי! ככל שעוברות השנים ניראים ונישמעים דבריו נכונים יותר, צודקים יותר ואמיתיים יותר.
כמו מיגדלור המאיר באפלה, דרכם של ספנים טועים, כך במדיניות החוץ והביטחון, כך בחינוך, כך בקשר לארץ ישראל-כך בכל תחום ונושא- עומדות אמירותיו, עומדת תפיסת עולמו, עומדת דרכו הבוטחת, הברורה והבלתי מתפשרת ומתנצלת.
בכל תחנות חייו, ובכל שדות פעולתו היה גנדי נטוע עמוק בארץ הזאת, בתולדותיו של העם הזה ובתרבותו. דור חמישי בירושלים, לוחם ומפקד בפלמ"ח – חטיבת "יפתח". קצין ומפקד בצה"ל למן הקמתו של צה"ל ועד פרישתו של גנדי שבועות מספר לפני מלחמת יום הכיפורים, כאלוף פיקוד המרכז. מסלול שירות ודרך חיים שאבני הדרך בה הם אבני הדרך בתולדותיו של צה"ל.
אחרי חמישים סתוים שעברנו ביחד, זהו הסתו החמישי שאינך עימנו. בחלוף השנים חסרונך הופך לעניין אישי יותר ויותר, כאב שמטבע הדברים מעסיק את בני המשפחה ופחות את התקשורת הציבורית. אך בימים של מלחמה חסרונך לא אישי עוד. השנה היית חסר פה במובן הלאומי ביותר.
"אהבת הארץ מוטמעת היטב בתוך תוכם של נימי התרבות ושל חיי היום-יום שלנו"...
ביום הולדתי ה-73 נרצח גנדי. בעל אהוב וחבר, שחייו היו חיי מאז הייתי נערה צעירה. ממציאות אחת, של יציבות וביטחון, נזרקנו בפתאומיות – משפחתי ואני – למציאות הפוכה של שבר וכאב, של לב מרוסק ומתגעגע, ושל חיים דומעים בצל ענן, חיים שבהם דבר לא ישוב עוד למקומו.
דמעות רבות ידעתי מאז, ולא הרפתה המחשבה על רוע הגורל, על גודל העוול. אבד שותפי לחיים, בשר מבשרי, ואף הזכות להיפרד ממנו לא ניתנה לי. לא חיבוק אחרון, לא מילת פרידה.
דבר נפלא קורה, אבא, בשנתיים האחרונות. וכל הנפלא הזה כולו גנדי. אם היית כה שנוי במחלוקת בימי חייך, הרי שלאחר שהפסקת להלך בינינו כולם מבקשים קצת ממך.
חזון הבלהות עליו התראת מתממש ומתפוצץ לנו בפנים. כל הנשק והיכולות שהענקנו לפרטנרים החדשים מופנה היום כלפינו.
"שלום לכולכם ושלום לך אבי האהוב. זו הפעם השמינית שאנחנו מתאספים סביב לאדמה שכיסתה אותך לתמיד"...
זו הפעם הרביעית שאנחנו יורדים לבקעה בריצה ובידינו לפיד. לזכרו של גדול אוהביה של המולדת רחבעם זאבי – גנדי.
וככל שעוברות השנים מאותו יום ארור שבו נלקח לנו גנדי, כך מתחזקת לה ההכרה שלהצדיע לזכרו, זה בעצם להצדיע ליפה ולנכון שבעימנו.
קריאתו של מחנה פיקוד העורף על שמו של אלוף רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל היא מעשה של הנצחה לאיש יחיד ומיוחד שחסרונו בולט וניכר בנופה האנושי והציבורי של ארץ ישראל. הנוף כה דל ועני יותר בלעדיו.
גנדי היה תבנית מולדתו, התגלמותו של הצבר הארץ-ישראלי הקלאסי איש ירושלים, שכל רגב וכל סלע וכל נקיק ונחל היו לו כספר הפתוח.
אבל אנחנו חבריו וילדיו של גנדי החלטנו אחרת ובנחישות האופיינית לו, יצאנו לדרך, ההנצחה. איתרנו אתרים היסטורים והחלטנו לשחזרם והמשכנו לגני ילדים וככרות ורחובות וגנים ועל כולם חקקנו את שמו של גנדי. ידעתי שאם יראו את שמו אזי יזכרו בנחישות והזכות שהוא כה סימל על חבלי המולדת, כי הימים הם תמיד כה קשים בארץ ישראל, עד שחובה להתעשת מידי פעם ולחזור ולהיזכר עד כמה אנחנו בעצם אוהבים את הארץ, כמעט כפי שגנדי אהב.
לסרטון דבר נשיא המדינה בטקס האזכרה תשע"ו (מאתר ערוץ 7, צילם: חזקי עזרא)
אבא, אתה מוקף עכשיו בחברים רבים, ואני יודע שיש לך איתם שפה הרבה יותר משותפת מאשר עם אלה שהשארת מאחוריך.
הבעיה אבא, שאלה שנשארו לחיות ממשיכים בעשייה, ואנחנו הרי יודעים כמה הם טועים. לא זכית, בן אהוב של הארץ הזאת, להיות מקובל כשהיית בחיים. מאז שהיית בפוליטיקה דחפו אותך מחוץ לקונסנזוס, ואפילו בזמנם של ביבי ואריק נשארת בצד.
לכל אורך חיי אני זוכר את אבא בודק את הנתונים קודם שיחליט. הוא היה שואל: מה השתנה? וכאשר הבין שלא השתנה כלום היה פותח בהערכת מצב ומחליט.
מה השתנה? היה שואל, הערבים השתנו? האיסלם השתנה? העיקרון הבסיסי לפיו אין 2 עמים יכולים לחלוק באדמה אחת השתנה?
אורחים נכבדים, משפחת זאבי היקרה,
"כחייל אמיתי" אמר פעם גנדי,
"אינני רוצה מלחמות.
אבל אני לא מתבייש להגיד את האמת לעם שלי:
ייתכן ונצטרך לחיות על חרבנו במשך דורות,
כדי להקים את הבית השלישי,
עד שהערבים יבינו
כי שלום הוא עסק טוב לשני הצדדים.
זהו צורך ערבי, לא פחות מצורך יהודי".
הדמעות יבשו פטריוט / הגשם שלי ממאן לבוא בטרם עת / וליבי כהר געש לוהט / אינו מוצא דרך לפרוץ, להתפרץ / כשמך היית, זאב ערבות, לוחם / למען אהובתך, מולדת, אהובתנו